עזריה אלון, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל, היה תמיד בעד הגולן הישראלי. במלאת שבע שנים למותו
בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים, ב-1976, הוצגה תכנית ההתיישבות התנועתית, שהגולן נכלל בה באזורי העדיפות. לקראת ההצבעה, עלו צירים שונים להציע הסתייגויות אלו או אחרות. בין המסתייגים היה עזריה אלון, מנציגי בית השיטה, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל.
ההסתייגות של עזריה כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית
בניגוד להסתייגויות האחרות, זו שלו כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית.
קראתי את פרוטוקול הוועידה במסגרת מחקרי ודבר ראשון, רציתי להתקשר לעזריה, לבקש שירחיב בנושא. אולם זה היה, לצערי, אחרי שעזריה נפטר. עזריה אלון נפטר השבוע לפני שבע שנים, בגיל 96.
מן האנקדוטה הזאת, ניתן ללמוד על עזריה, לא רק עד כמה היה פדנט וקפדן בפרטים, אלא גם כמה אהב את הגולן. באמת, לגולן היה מקום חם מאוד בלבו. הוא אהב את הטבע והנוף הגולני, את ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגולניים ואת ההתיישבות בגולן. באותה ועידה בשפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. את שם הקיבוץ, אורטל, נתן עזריה אלון.
היסטוריה ממוקדת
בינואר 1995, לפני 25 שנים בדיוק, בשרתי בתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק הסוערים, ארגנתי שלושה ימי עיון למסבירים. ביום העיון הראשון, אחד הנושאים היה הקשר ההיסטורי שלנו לגולן. המרצה היה עזריה אלון. אביא כאן את עיקרי דבריו, כפי שנרשמו בזמן ההרצאה (כמדומני בידי דניאלה שאול) והובאו בביטאון הוועד, אותו ערכתי, "הרי גולן".
איננו יודעים הרבה על בני ישראל בגולן, בימי ההתנחלות ובימי בית ראשון. פרקי תנ"ך מספרים על התנחלות חצי שבט מנשה ועל מלחמות עם ארם. מאז ימי החשמונאים, יש בגולן יישוב יהודי מבוסס, המגיע לשיאו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. בחלק הגולן שבשליטת ישראל, יש יותר משלושים שרידים של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד. מתוך 72 בתי כנסת יהודיים ששרידיהם נתגלו ברחבי הארץ, 32 נמצאו בגולן. לאחר הכיבוש המוסלמי, גווע יישוב הקבע בגולן. מאות שנים היה זה תחום מרעה של נודדים ולא של שוכני קבע. בין העימותים שבין המוסלמים לצלבנים, היו תקופות של שלטון משותף בגולן.
רק במחצית השנייה של המאה ה-19, החל השלטון הטורקי לעודד יישוב של קבע בגולן. למקום, שהיה אזור סְפָר של האימפריה העות'מנית, הובאו צ'רקסים, בני עם מוסלמי בקווקז, שארצם נכבשה בידי הרוסים. הם הקימו יישובי קבע – קוניטרה וכפרים אחרים. לאחר מכן, החל יישוב קבע גם של נוודים מוסלמים. גם יישוב יהודי החל בגולן באותה תקופה. הברון רוטשילד קנה ב-1890 במזרח הגולן שטח בן 150,000 דונם והוחל בבניינם של היישובים 'תפארת בנימין', 'נחלת משה', 'אחווה' ו'זיכרון מנחם'. אבל ב-1898, נאלצו המתיישבים, שסבלו קשות משכניהם ובעיקר מהתנכלות המשטר העות'מני, לנטוש את היישובים. הקרקעות נותרו בבעלות יהודית, עד 1948. עד 1930, אף נוהלו בפועל בידי יהודים. היו גם ניסיונות נוספים להיאחז בגולן, במיוחד ביישוב בני יהודה, שהחזיק מעמד עד פרעות 1920, במהלכן נרצחו בני המשפחה היהודית האחרונה שנותרה במקום. יישוב יהודי אחר היה ברמתניה.
בכל החשיבה הציונית, הגולן היה חלק מיישוב הארץ. אנשי "השומר" ראו עצמם בחזונם מיישבים את אזור הספר שנקרא "חורן". בשנת 1918, כאשר הציעה התנועה הציונית למדינות הברית את גבולות ארץ ישראל לפי השקפתה, היה הגולן כלול בתוך גבולות אלה. אז עדיין לא דובר על עם פלשתינאי ואפילו לא על עם סורי, אלא על "האומה הערבית". אנגליה וצרפת, שניצחו את טורקיה במלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן את שרידי האימפריה העות'מנית, לפי האינטרסים שלהן והגבולות השתנו פעמים ספורות במשך שמונה השנים שבין הסדרי מקמהון (1915) לבין הקביעה הסופית של הגבולות (1923). עד לאותה שנה, הייתה מחצית הגולן כלולה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הגבול נקבע ב-1923, בלחץ צרפתי, מהבניאס לאורך הירדן, במרחק כ-300 מ' מזרחה מהנהר, ומשפך הירדן לכנרת לאורך חוף האגם, שכשכל הכנרת כלולה בתחומי ארץ ישראל.
האמת היא שגם הסורים ראו גבול זה כזמני, כפי שראוהו ערביי ארץ ישראל, שעד שהגדירו עצמם כ"עם פלשתינאי" בזכות הציונות, חשבו עצמם לסורים ואת ארץ ישראל לחלק של "סוריה הגדולה". ב-20 השנים, ממלחמת העצמאות ועד 1967, היה הגולן פצע פתוח. לסורים הייתה פרשנות משלהם להסכמי שביתת הנשק והם לא החמיצו שום הזדמנות לכפות אותה על ישראל – כאשר היה להם יתרון שליטה מ"הרמה הסורית". כך הם גזלו את חמת גדר, השתלטו על השטחים המפורזים, תקפו בכל ניסיון לעבד את מה שהם חשבו לאדמות ערביות והחלו במפעל ההטיה של מקורות הירדן. יישובי עמק החולה סבלו מידיהם קשות. במלחמת ששת הימים, החלו הסורים בהפגזות קשות, תוך ניסיון פריצה לקיבוץ דן.
יש אלמנט אחד, אשר כמה ממנהיגינו ומהוגי הדעות שלנו רואים אותו כמובן מאליו: מכיוון שלפי דעת הסורים הגולן הוא "אדמה סורית קדושה" ואין הם יכולים, כביכול, לוותר עליו בשום אופן, מובן מאליו שאנחנו, שאין לנו שום דבר קדוש, חייבים להסתלק ממנו ולהיות בטוחים שעכשיו ישבו שם רק סורים טובים: הם לא יירו עלינו אף פעם, לא יתנכלו למקורות המים שלנו, לא ישתלטו על רבע החוף של הכנרת, שהוא מחוץ לתחומם, אבל יש להם גישה אליו ולא יעשו את המוות לדגים ולדייגים. ובכלל, מכיוון שבכל העולם, מבוסניה עד רואנדה, הגיעו כבר ימות המשיח וגר זאב עם כבש, צריכים אנחנו לרוץ ראשונים ולהגיש לסורים את הגולן.
למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר
הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", את חבל אלכסנדרטה. למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר.
הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", כאשר צרפת, ששלטה על סוריה, מסרה לטורקים את חבל אלכסנדרטה, בצפון מערב סוריה – חבל הרבה יותר גדול ויותר חשוב לסורים מהגולן. על המחוז הזה ויתרו הסורים מפני שהם ידעו שאין בכוחם להתמודד מול 50 מיליון טורקים עיקשים, המחזיקים בידיהם גם את מקורות הפרת. כל שטח הגולן הוא כגודל חצי אחוז משטחה של סוריה ואין לו כל משמעות מבחינתה.
ידוע שאיננו מעצמה ואנחנו תלויים גם בשכנינו וגם בכוחות עולמיים חזקים מאתנו. אולי ניאלץ לוותר גם על דברים חיוניים ולהסתכן בצרות בעתיד. אבל מה הריצה? מה ההכרזות הללו מראש שזה לא שלנו, שאנחנו מוכנים ורוצים להגיש את הגולן לסורים – רק כדי שהם יסכימו לשגרירות ישראלית בדמשק?
הטיית מי הירדן
בקיץ 1958, פרסם עזריה אלון במדורו "מרחבי ארצנו", בעיתון "למרחב", סדרת מאמרים תחת הכותרת "מכת האזור המפורז". במאמרים אלה, תקף את הכניעה הישראלית לסורים, כהגדרתו, בהסכמי שביתת הנשק ואת ההסכמה לפירוז אזורים ריבוניים של ישראל. נביא כאן קטעים מחלקו השלישי של המאמר, שפורסם ב-1.8.58.
לכל גבול, וכמובן לכל אזור מפורז, יש "עונות התלקחות" משלו, ואם כי השוכנים בקרבת הגבול נוטים לחשוב תמיד, כי "שלהם" הוא הגרוע ביותר – אין ספק כי האזור המפורז בגבול סוריה גרם כמה פעמים כאבי ראש רבים ביותר למדינה. חלקם היו זמניים, אך חלקם, בייחוד אלה הקשורים במפעל הירדן, הנם ממושכים ורבי–תוצאות ומשמעות.
כדי להבין את הפרשה כולה, צריך להפליג קצת אל היסטוריה יותר רחוקה: בשעת חלוקת האימפריה העות'מנית, בין האנגלים והצרפתים, זכו האחרונים בחלק של ארץ ישראל המזרחית – הגולן והבשן. הצרפתים, ואחריהם הסורים, לא הסתפקו מעולם בחלוקה זו ותבעו את זכותם ליותר מכך – את "קו המים", החוצה את החולה ואת הכנרת.
בשעת החלוקה, זכתה ארץ–ישראל בכל הירדן (פרט למקורותיו – נחל חרמון–בניאס ונחל שניר–חצבני), בשתי הימות, ברצועה ברוחב כמה מאות מטרים במזרח הירדן וב"משולש" ממזרח לכנרת – בין ההרים, הכנרת, הירדן והירמוך, הכולל את יישובי בקעת כנרות עד עין–גב.
הזדמנות נאותה לשינוי חלוקה זו נראתה לסורים במלחמת השחרור. הם רצו אמנם יותר, לפחות את ה"אצבע" הצפונית, בראש פנה והלאה, אך כתכנית מינימום ראו את "קו המים". זה היה פשר הקרב על הדגניות, כיבוש מסדה ושער הגולן, ההתקפות על עין גב, כפר סאלד ושאר היישובים. רוב המערכות הללו נגמרו, כידוע, בכישלון לסורים, אך בכמה גזרות זכו להצלחה: כל מזרח הירדן מן החולה עד לכנרת היה למעשה בידיהם, ובשני מקומות, הצליחו אף לחדור מערבה: מצפון לכנרת ובגזרת משמר הירדן. כן נאחזו בכמה משלטים בפינה הצפונית שבתחומנו.
שביתת הנשק מצאה את הסורים "יושבים חזק" בגזרת משמר הירדן ותמורת נסיגתם משם, ומנקודות גבול אחרות, נדרשנו לשלם פיצויים כבדים: יצירת שלושה "אזורים מפורזים": אחד קטן, בן כמה אלפי דונם, ליד קיבוץ דן; שני, הכולל את כל מזרח הירדן, מאשמורה עד הכנרת ושתי בליטות מערבה – המשולש בגזרת משמר הירדן, ושטח מצפון לכנרת; ושלישי – כל מזרח הכנרת, מעין גב בצפון עד הכביש ומסילת הברזל צמח–אל חמה.
[…] היה – ויש, בייחוד עכשיו – מקום להרהר אם מוצדקת הייתה כניעתנו בעניין זה. על כל פנים, שילמנו בעדה ביוקר רב.
תחילה הייתה פרשת אל–חמה (חמת גדר), שאין מזכירים אותה בחברה הגונה. כל מעיין במפה, יודע כי יש למדינת ישראל בליטה מוזרה מזרחה בבקעת הירמוך – בין הנהר ובין הגבול הסורי. הקשר אליה הוא בכביש אחד הלחוץ בין ההרים והנהר.
ליד: יום אחד, החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהייתה בדרכה לאל–חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל–חמה
יום אחד, החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהייתה בדרכה לאל–חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל–חמה. בזה נגמרה הפרשה. בלענו את העובדה, ויתרנו על השטח ומסיבה בלתי ברורה, לא העלינו יותר את הבעיה הזו בשום מקום – לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. על המפות, השטח הוא ישראלי. למעשה, אין לנו דריסת רגל בו.
והייתה פרשת תל מוטילה – כאשר ניסו הסורים להרחיב את שליטתם בגזרת צפון הכנרת והתבססו במשלטים בתוך השטח הישראלי. אז הגיעו הדברים עד כדי "מלחמה זוטא", שבסופה, חזרו הסורים לתחום המוקצב להם לפי המפות.
לא נבוא למנות כאן את מאות התקריות האחרות, מתל קציר בדרום ועד דן בצפון, שהפכו כמעט ללחם חוקה של המדינה. לא ניכנס לפרשת המאמצים הנואשים של הסורים לחבל, בעזרת זכויות האזור המפורז, במפעל ייבוש החולה ונסביר רק את הפרשה הכאובה ביותר, מפעל הירדן.
לפי אחד הפירושים לענייני האזור המפורז – אין זכות למדינת ישראל לפגוע בכל צורה שהיא באדמות תושבי המקום, היינו באדמות ערביות הכלולות בו (דבר זה נוצל עד הטיפה האחרונה על ידי ערביי הכפר כראד–אל–בקרה, שליד איילת השחר, שהציקו למדינה כשהם נתונים לחסות או"ם, עד שפונו מן השטח, בימי מבצע קדש).
מפעל הטיית מי הירדן [המוביל הארצי – א.ה.] חייב העברת תעלה מדרום החולה אל בקעת בית נטופה, העוברת בקטע הראשון שלה בגזרה המפורזת של משמר הירדן. הסורים הפעילו במשך השנים בעניין זה כוחות צבאיים ופוליטיים – וזכו. מדינת ישראל נסוגה וויתרה, למעשה (לפחות למשך השנים הקרובות) על מפעל הירדן בצורתו המקורית.
כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. ייתכן שיוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו, אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום.
עד כאן, דבריו של עזריה אלון, תשע שנים לפני שחרור הגולן. בתשע השנים הללו התמונה שתיאר עזריה החמירה והסלימה. שחרור הגולן שחרר את יישובי הגליל והעמק מן הסיוט הסורי.
יהי זכרו של עזריה אלון ברוך!
