ראובן רובי ריבלין היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר, עם עממיות וסחבקיות אותנטית, עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי. אחרון אנשי ההדר הבית"רי
לפני ארבע שנים, בעצרת היובל להתיישבות בגולן, אורח הכבוד היה נשיא המדינה, רובי ריבלין. כאשר ריבלין הגיע, נעמד הקהל על רגליו ובמשך דקות ארוכות, קידם אותו בתשואות רמות והרעיף עליו אהבה.
קבלת הפנים החמה לא הייתה "לפי הספר", היא הייתה הרבה מעבר לזה. לא היו אלה ימים קלים לריבלין. היה זה באחד משיאי מסעות ההסתה, השנאה והשיימינג נגדו. הקהל כולו, חילונים ודתיים, קצרינאים, מושבניקים וקיבוצניקים, כולם חיבקו אותו באהבה ויותר מבכל מקרה אחר שאני זוכר, חשתי בפער העצום בין החיים עצמם לבין ההשתקפות שלהם ברשתות החברתיות ובטוקבקים.
ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת, הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי, להתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה
נשיא אחר
ראובן רובי ריבלין, הנשיא העשירי, היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. ניתן להציב אותו בשורה אחת עם הנשיא השני, יצחק בן–צבי והנשיא החמישי, יצחק נבון.
יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר, עם עממיות וסחבקיות אותנטית. שילוב של רצינות תהומית מהולה ביראת קודש, כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל, על ארץ ישראל, על ירושלים, עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי.
הוא נכנס לתפקיד לאחר שלושה נשיאים שלמיטב הכרתי לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות. הנשיאים ויצמן ופרס היו נשיאים פוליטיים מאוד, מדיניים מאוד, שניצלו את מעמדם הרם לקידום עמדותיהם הפוליטיות ולעתים, מתוך התנגשות עם הממשלה הנבחרת ועם דרכה. על הנשיא האנס מוטב שלא נכביר מילים.
ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת, הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי, להתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה, את "הממלכה" על כל מגזריה. אם כך כיו"ר הכנסת, שעומד בראש המוסד הפוליטי ביותר במדינה – קל וחומר כנשיא המדינה.
ריבלין היה איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא התנגד בתוקף להסכם חברון של נתניהו, להסכם וואי של נתניהו, לנאום בר–אילן של נתניהו ובעיקר להתנתקות של אריק שרון אליו היה מקורב ביותר, שהוחלט עליה בתמיכת נתניהו. על אף אלה, ולא בכדי, ידע ריבלין להתחבב גם על השמאל הישראלי, שעמדותיו רחוקות משלו ת"ק פרסה ואף על ערביי ישראל. זאת, כיוון שלא נכנס לתפקידו כדי לקדם אג'נדה פוליטית כיתתית, אלא כדי לגלם ולסמל את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את היחד, את המשותף לנו מעל המחלוקות, את ערכי היסוד, את ערכי המוסר, את ערכי הממלכתיות, שמעל למחלוקות הללו.
אז איך קרה שדווקא חלקים מקרב המחנה הפוליטי שלו יצאו נגדו, הסיתו נגדו, שנאו אותו, מאסו בו? איך זה שדווקא בקרב אנשים מן הבית הפוליטי שלו, השם ריבלין עורר אמוציות של שנאה וביטויים כמו "מוקיון… מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה? (הכול ציטוטים אותנטיים רק מתגובות למאמר אחד שלי, בשנת 2017, שאגב, מתחתי בו ביקורת על נאום מסוים של ריבלין).
הז'בוטינסקאי האחרון
השנאה לריבלין, בקרב חלקים בימין, נובעת בראש ובראשונה משנאה אישית כלפיו של אדם אחד, שהפעיל תעשייה של שקרים והסתה במלחמה אישית נגדו.
הכול החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים ולשטיקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד או נער שליחויות של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה, הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אחר כך, נתניהו עשה הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד
הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה, הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אחר כך, נתניהו עשה הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.
מאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, שנאתו של נתניהו לריבלין ורגש הנקם שלו העבירו אותו על דעתו; וכך הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית המונים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.
אך הנימוק האישי הוא רק הסבר אחד של העניין. יש לכך גם הסבר רעיוני, פוליטי–אידאולוגי. איזו התנגדות פוליטית אידאולוגית יכול לעורר מי שמעמיד את עצמו מעל הפוליטיקה ומגלם את הממלכתיות, את המשותף לנו? זה בדיוק העניין. כאשר ראש הממשלה מוביל אידאולוגיה אנטי–ממלכתית, מי שמגלם את הממלכתיות הוא אויבו הפוליטי.
המחלוקת הרעיונית בין ריבלין לנתניהו, היא המחלוקת בין הימין הממלכתי לימין הפופוליסטי, בין הימין הז'בוטינסקאי לימין הביביסטי. כי ניתן לומר על ריבלין שהוא הז'בוטינסקאי האחרון בצמרת המדינה.
הימין הז'בוטינסקאי הוא ימין שמשלב דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה, תקיפות ביטחונית ("קיר הברזל"), עם גישה ליברלית, הומניסטית, דוגלת בזכויות האדם והאזרח ונאבקת עליהם, דוגלת בזכויות המיעוט ונלחמת עליהם, מכבדת את מוסדות המדינה, מכבדת את מערכת המשפט, דוגלת במדינת חוק ובשוויון בפני החוק, מעריכה את השירות הציבורי, מגלמת את ההדר. הליכוד של בגין היה ימין ממלכתי (אף שהיו לו פרצי ימין פופוליסטי שסתרו את הדרך הליברלית והממלכתית שאפיינה אותו בדרך כלל). הליכוד של שמיר היה ימין ממלכתי. לא בכדי, הליכוד של שמיר העביר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך למשיסה בפי הימין הביביסטי. ריבלין הוא ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. התהום האידאולוגית בין נתניהו לריבלין היא התהום בין נתניהו לבין מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר.
בדיוק ההפך
המוקד המרכזי של ההסתה והשנאה כלפי ריבלין הוא, כמובן: "הוא אמר שעמי בחר בטרור".
אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי. עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. כיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא, אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו והבין מכך שהוא מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.
אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו במו אוזניהם את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אחראי: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת". כך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.
הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשש השנים האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד שהיה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא אותם בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.
אלה דבריו של ריבלין: יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי
אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".
כל מי שמצליח להשתחרר משש שנים של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.
והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… היום, האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא. זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מי אמר את הדברים האלה?
זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. אכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.
אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.
מגיע לו
ריבלין מסיים שבע שנים מאתגרות ולא קלות, שבהן ייצג את מדינת ישראל בכבוד, גילם את ערכיה היפים של מדינת ישראל, של הישראליות, של היהדות, שנים שבהן נאלץ להתמודד עם הסתה ושנאה שבאו מצד ראש ממשלת ישראל.
אני בטוח שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מוקירים את הנשיא ריבלין ומכירים לו תודה. מגיע לו.
