אגדות החשמל במושב שלנו יכולות למלא ספר עבה. כשיש בעיה, ויש, "נופלת" לפעמים פאזה אחת ואז יש חשמל רק בחלק מהבית. או בכלל לא. או הולך וחוזר. או הולך ולא חוזר. כשזה קורה ביום חמישי בערב, קר וסוער בחוץ והתכניות לבשל קורסות – באסה
בשבוע שעבר, ביום חמישי, חזרתי מהקניות בסופרמרקט. המצרכים היו עדיין על השולחן במטבח, מתכוננת לסדר אותם ולהתחיל לבשל לשבת. על אוטומט מדליקה את הטלוויזיה, ליווי רקע לבישולים. היא לא נדלקת. מיד מתבאסת שהטלוויזיה התקלקלה, אבל אז אני רואה שגם הממיר כבוי. שמחתי שכנראה רק קפץ החשמל. ניגשתי לארון החשמל, כל המתגים מורמים. אולי קצר, אמרתי לעצמי.
המתבגר מיד פתר לי את הבעיה. הביא חוט מאריך ומשקע אחר הדליק לי את הטלוויזיה. שמחה שלא התקלקלה ושהמתבגר ילד נפלא. בלבי, מודה לה' ומקווה שהקצר בחשמל לא מבשר נזק רציני ואז, האיש נכנס הביתה. חזר מהעבודה ומספר שהשכונה חשוכה. נפלה פאזה אחת וחצי מושב שרוי בהפסקת חשמל. יש! חשבתי שאנחנו יצאנו בזול. הפאזה שלנו בסדר, רק כמה שקעים ושני חדרים שלא דולקים. שמחתי על מזלי הטוב. תמיד זה מעצבן, הפסקות חשמל, בטח ביום חמישי, כשבחוץ סוער וקר והילדים באים לשבת וגם היו לנו תכניות ליום שישי.
יצאתי להזמין את השכנים להתחמם אצלנו במזגן. הם אמרו שיחכו קצת, אולי החשמל יחזור מהר. אופטימיים שכמותם. התחלתי לבשל את הדג ,טיגנתי את השום והפלפלים ואופס… חושך. גם אלינו היא הגיעה, הפסקת החשמל.
"איזה באסה", אמרתי בקול. ככה, באמצע הבישולים, כשכל כך קר. החלטתי לסיים את בישול הדג בחשכה, עם פנס קטן והבנתי שהתכניות לסיים לבשל הערב מבוטלות. כך גם התכניות לנקות ולשטוף את הקומה התחתונה. חשבתי לעצמי שלא יהיה סיכוי ביום שישי להספיק הכול וגם לצאת לטייל, אבל הפסקות חשמל זה לא משהו שתלוי בי.
אז בשמונה וחצי, עלינו למיטה ואמרנו יאללה חגיגה, הזדמנות לישון מוקדם. בעודי במיטה, מכורבלת, חברת חשמל עשתה את עבודתה והחשמל חזר, אבל לי כבר נגמר החשק והמרץ לבשל ולנקות והיה לי ממש קר. החלטתי שכנראה זה אות משמים לישון מוקדם.
התעוררתי ביום שישי בבוקר, כשעוד חשוך בחוץ, עדיין עייפה, למרות שישנתי מוקדם. יורדת במדרגות לקומה למטה ואורו עיניי. החייל שהגיע בחצות מהצבא תיקתק את כל הקומה למטה, סידר, ניקה, שטף והבית היה מוכן לשבת
שמחה כפולה
התעוררתי ביום שישי בבוקר, כשעוד חשוך בחוץ, עדיין עייפה, למרות שישנתי מוקדם. יורדת במדרגות לקומה למטה ואורו עיניי. החייל שהגיע בחצות מהצבא תיקתק את כל הקומה למטה, סידר, ניקה, שטף והבית היה מוכן לשבת, בלי שאמרתי לו מילה. כמה אור, כמה נחת איזה ילד מושלם…
מיד התמלאתי במרץ ובהתלהבות לפנק את המשפחה בבישולים שווים. סיימתי מהר מהצפוי. יצאנו כמתוכנן ליהנות מהשלג בצפון הגולן והרגשתי שמחה בלב. שמחתי שלמרות העיכובים שהיו ערב קודם, ולמרות הפסקת החשמל המעצבנת, התעוררתי בבוקר ו"גמד קטן" עשה לי הפתעה. שמחתי שהדברים הקטנים שהטרידו אותי הסתדרו. הטלוויזיה בסדר. אין קצר. הספקתי לבשל. יצאנו לשלג. הילדים נהנו ושמחו. הכנסתי את השבת בנחת ובשמחה, עם מחשבות על המכשולים בדרך, על פרופורציות, על החושך המעצבן ועל האור הגדול שבא אחריו. חשבתי על הדברים הקטנים שעושים אותי שמחה ועל חשיבות המבט על חצי הכוס המלאה.
השבוע, ציינו את ראש חודש אדר, חודש שמצווים להרבות בו שמחה. השנה היא שנה מעוברת ויש לנו חודשיים אדר, אז אנו נדרשים לשמחה כפולה. אני חוקרת, מדברת וכותבת הרבה על נושא השמחה, בכלל ובחיים שלי. כל מייל שלי נחתם בחיים טובים ושמחים, מהילדים אני דורשת – היו שמחים תמיד, לא רק בחודש אדר. גם לעצמי אני אומרת, השכם והערב, תרבי בשמחה – החיים יפים.
לאחרונה, אני לומדת את כתבי רבי נחמן מברסלב, שתורתו שמה דגש על השמחה, שהיא השורש להרבה דברים בחיים, רבי נחמן אומר שגם כשאנחנו לא באמת שמחים, ויש לנו קשיים ואתגרים, שנעשה בכאילו שאנחנו שמחים. נכניס התלהבות ואנרגיה לגוף, נחייך, נצחק, נספר סיפורים שמחים ובסוף, השמחה האמתית תיכנס ללב שלנו ותהפוך לדרך חיים, להרגל. הלוואי שנהיה תמיד תמיד באור ובשמחה.
