יש לה עסק בראש פינה – "הבאר מעדנים": ממרחים בטעמים מיוחדים, רטבים, קונפיטורות וליקרים. זאת אהבה אחת. היא אמנית בנשמה ועושה לקנבס דברים שאימא שלו לא מרשה. זאת אהבה שנייה. האורחת שלנו לשבת היא סיגל עשת שפט, מראש פינה
קצת על עצמך
"סיגל עשת שפט, בת 52, נשואה לענבר, אימא לשלושה – בר, עמיר ועלמה".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי בתל אביב, בשכונת אפקה. בגיל 19, בעקבות אהבה, עברתי ללונדון. חייתי שם חמש שנים, אבל לא אהבתי את הניכור הלונדוני, אז חזרתי לתל אביב וחייתי את העיר הגדולה, עם כל המשתמע מכך. בגיל 28, לאחר שבר בחיים שלי, מצאתי את עצמי יום אחד נוסעת עם שני הכלבים שלי לחפש בית בגליל וכשהגעתי לראש פינה, הרגשתי שהגעתי הביתה ועל הדרך, מצאתי גם את ענבר".
מגורים
"ראש פינה, כבר 24 שנים".
עיסוק
"אמנית ויזמית, בעלת גלריה לאמנות בראש פינה העתיקה ומפעל למעדני מזון 'הבאר מעדנים', בצ"חר. בחודשיים הקרובים, אני מציגה את האמנות שלי בתערוכת 'חדרי בטן', בגלריה במחניים. אני יוצרת בעיקר בקנבס ופיתחתי שפה שבה אני מצליחה להעביר את נימי נפשי ליצירה. הקנבס מהווה בדרך כלל בסיס לציור, קרקע ליצירה, חומר קולט הסופג את משיכות המכחול. ביצירותיי, הוא פולט. אני שמה אותו במרכז הבמה ודרכו אני מביעה, כאשר אני קורעת אותו, לשה, מקפלת, מקווצ'צ'ת, מכבסת, נועצת, תופרת ויוצרת ממנו חיים.
"אני תופרת את ביוגרפיית חיי עם קנבס וניירות אפייה רכים וניירות לטש מחוספסים, כמו ניסיון החיים, סיכות תפירה הננעצות בכאב, דוקרות, אך יחד עם זאת, מחברות ובסופו של דבר, מקדמות ריפוי. בתערוכה, אני גם חושפת סדרת יצירות בנושא דגל ישראל. דגלים שאספתי בכבישים וברחובות, רגע לפני השמדתם. דגלים קרועים, מרוטים ומפוררים, אותם אני תופרת, חובשת ומנסה לאחות את הפצעים. מרימה דגל! הסמל הלאומי של המדינה השסועה בינה ובין עצמה, בין קודש לחול, בין עיקר לתפל, בין ימין לשמאל, בין קונבנציונלי לאלטרנטיבי, בינו לבינה, בינה ובין עצמה.
"התערוכה שלי מעוררת מחשבה מעמיקה, מתחברת לנימי התודעה והרגש, עם חיבור עז להוויה הישראלית. מטרתה של האמנות שלי היא לגעת בלב ובנשמה, להשפיע ולרגש, על ידי כמה שיותר אסוציאציות בשפה ויזואלית קולקטיבית ואסתטיקה מרחיבת-דעת. היצירות נובעות מחדרי בטן וחושפות את חדרי הבטן, הן שלי, כיוצרת והן של המתבונן.
"מעל 20 שנה, שיש לי גלריה באתר השחזור בראש פינה, בה אני אוצרת תערוכות של אמנים שונים. בארבע השנים האחרונות, אני מציגה בה גם את האמנות שלי ומוכרת את הממרחים והקונפיטורות שלנו וזה שילוב מעניין ומנצח של שתי אהבות שלי.
"הסיפור שלי עם אמנות ואוכל מגיע מהבית. אבא שלי הוא צלם אופנה מוכשר ומוכר, מולה עשת ואמי, דליה ז"ל, הייתה אמנית פלסטית סטייליסטית ובשלנית. בצעירותי, למדתי אדריכלות פנים. כשהגעתי לראש פינה, התחלתי לרקוח קונפיטורות וממרחים, זה התחיל מהרצון לאכול בעצמנו מזון טבעי ללא חומרים משמרים וחילקתי קצת לחברים ובהמשך, הכנתי מלאי ונסעתי למכירות בתל אביב. הייתי חוזרת בלי צנצנת אחת ואז הבנו שיש לנו מוצר איכותי עם ביקוש והתפתחנו למפעל, עם ממרחים בטעמים מיוחדים, רטבים, קונפיטורות, ליקרים ועוד. את העסק שלנו 'הבאר מעדנים' הקמנו, אני וענבר בעלי ועם כל קשיי הביורוקרטיה שיש ליזמים עצמאיים בארץ, אני מרגישה שאנחנו ממש עסק חלוצי".
איך נראה יום שישי שלך?
"בבוקר, אני משתדלת להתחיל עם הבישולים, מעמידה סיר רוטב לדגים עם מלא פלפל חריף ועגבניות מיובשות, עוף במרינדה של סילן ואז, יוצאת לשתף ולחלוק את הסיפור שלי ואת האמנות בגלריה בראש פינה. בחודשיים הקרובים, זה יקרה בגלריה במחניים. זה מקסים לראות אנשים נחשפים לאמנות ומבינים שהם לא לבד עם הגילויים שאני משתפת ביצירות".
מה כולל ארוחת השבת שלכם?
"הבית שלנו הוא בית קולינרי. בדרך כלל, עוף ודגים, עם שילובים של הממרחים והמרינדות, הרבה סלטים, טחינה שענבר אחראי עליה, ירקות בתנור ותוספות. אני מאוד אוהבת לבשל. המטבח זה היצירה שלי".
זיכרון ילדות משבת
"היה לנו בית מאוד תוסס, עם חצר גדולה ובריכה ואני זוכרת שכל החברים של ההורים היו מגיעים בשבת. אבא היה קונה מלא גבינות ודגים ולחמים בשוק לוינסקי. אימא שלי, בשלנית מעולה, מקור ההשראה של כולנו, הייתה מעמידה מגשי עופות ענקיים בתנור ופותחת שולחן גדול, עם שפע של אוכל. לפני שנה, אימא שלי נפטרה ואני מאוד מתגעגעת אליה, לריחות, לאמנות ולכל מה שהייתה".
המלצה על ספר
"קיבלנו מתנה, מעובדת שעזבה, את הספר 'הרמז', של אליהו ויצמן, ספר שמדבר על תורת הקבלה ועל כל סודות החיים שאספתי בעשרים שנה. ממליצה עליו בחום".
מה הכי כיפי בשבת שלך?
"שאפשר לישון עד מאוחר ואני אדון לעצמי בזמן".
עם מי היית רוצה לשבת בשולחן שבת?
"עם הסבים והסבתות שלי, שלא הכרתי ועם הדוד, שנהרג במלחמת השחרור".
מה עושה בשעות הפנאי?
"אמנות, יוגה, מדיטציה. לאחרונה, התמכרתי ל-"wordle.
איך השפיעה עלייך הקורונה?
"בקורונה, לא הפסקנו לעבוד, אפילו עבדנו יותר קשה. היו פחות עובדים ועדיין היה ביקוש. אבל הקורונה גם גרמה לנו לחשוב על החיים ונתנה לי השראה, להרבה יצירות שאני מציגה בתערוכה".
מהו המוטו שלך בחיים?
"אימא שלי תמיד הייתה אומרת שבחיים צריך להיות תמיד בתנועה ואני שדרגתי את זה ש'החיים זה כמו אופניים – אם אתה עוצר אתה נופל'".
מהו החלום שלך?
"שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את התערוכה ושהיא תשפיע עליהם ושאוכל להמשיך להציג אותה במקומות שונים ואפילו להגיע איתה לטייט, בלונדון".
מסלול, או פינת חמד אהובה באזור?
"ואדי ראש פינה, כל עונה הוא אחר וזורם כל השנה".
מה את מאחלת לעצמך?
"בריאות ושמחה".
