כאב קטן וחלש בצדו השמאלי של בית החזה. עבר אחרי כמה דקות. אמרתי לעצמי מה שרובכם אומרים, כשזה קורה: בטח מהעומס. אז זהו, שלא

מאת: שלומי בוקסר, אבנ"י אית"ן

טוב, נתחיל בזה שאני חי, בריא ונושם ולא מתתי בשבוע שעבר בארצות הברית, אלא זכיתי לחזור לחיק משפחתי היקרה בארץ. אציין שאני אדם האוהב לשמור על פרטיותו ואינני ממהר לספר על חיי האישיים. יחד עם זאת, בחרתי לכתוב עבורכם שורות אלו מתוך תקווה שזה יעזור לאנשים רבים, ואפילו אם מה שאכתוב כאן יעזור אף לאדם אחד בלבד, מבחינתי, היה זה שווה.

שלום, שמי שלומי בוקסר, תושב אבנ"י אית"ן.

זה החל כנסיעת עסקים רגילה לארה"ב. במהלך הטיסה, התחלתי להרגיש שחום הגוף עולה מעט, אך לא נתתי לזה הרבה יחס, מכיוון שכל עוד עליית טמפרטורת הגוף אינה קיצונית, אין צורך להילחץ.

נחתנו במיאמי והתחלתי מיד במסע של פגישות כמתוכנן. למרות שהייתה לי תחושה של חולשה וחוסר אנרגיה, המשכתי בלו"ז הפגישות העמוס שהיה לי.

באחד הימים, הרגשתי כאב קטן וחלש בצדו השמאלי של בית החזה, שנמשך במשך מספר דקות בודדות, אך בהתחשב בעייפות ובלחץ בו הייתי, הבנתי שאני מעמיס על עצמי יותר מדי, לכן עליי להוריד הילוך ולנוח מעט.

למחרת בבוקר, לאחר פגישה, ישבתי מספר דקות ברכבי, על מנת להתקשר לאנשים עמם אני אמור להיפגש. לאחר כשלוש דקות של ישיבה ברכב, ללא הפעלת מאמץ כלשהו, באופן פתאומי, חזר הכאב שהיה בבית החזה יום קודם. הכאב היה באותו מקום אך טיפה יותר חזק. הבנתי שישנה החמרה, אך עדיין מוקדם מדי לקבוע משהו חד–משמעי, או אפילו לחשוד בכיוון מסוים.

אספירין. דחוף

כאן המקום לציין, שאני חובש במד"א ומתנדב ברמת הגולן.

כחלק מעבודתנו כחובשים, הפרעות ובעיות לבביות הכוללות בתוכן את הגרוע מכול – אוטם בשריר הלב ("התקף לב", בשפת עמך) אלו דברים שלצערנו אנו רואים בשגרה וביום–יום.

לא היו עוד סימנים, מעבר לכאב בחזה וחולשה, ולכן לא היה ניתן לעשות אבחנה, אבל הבנתי שאני נמצא במצב בו הדברים עלולים להחמיר במהירות ולהידרדר. תוך כחצי דקה, הכאב החל להקרין ליד שמאל ורמת הכאב החלה מעט לעלות.

הזזתי את היד ושיניתי את תנוחת הישיבה מכיוון שאם מדובר באוטם בשריר הלב, שינוי התנוחה ותזוזה לא תשפיע על הכאב. אם הכאב אכן משתנה, יכול להיות משהו פשוט כגון שריר שנתפס ממאמץ, או תנוחת שכיבה לא טובה וכד' (חובה להדגיש! אין זה שולל במאה אחוזים אוטם).

כאשר ראיתי שאין כל שינוי ברמה או בסוג הכאב, ובאותו הרגע גם התחלתי להרגיש בחילה, הבנתי שאני עובר כעת אוטם בשריר הלב וידעתי שעליי לפעול מהר מכיוון שכל היסוס או שיקול דעת שגוי עלול לעלות לי בחיי.

יצאתי לכיוון ביתם של חבריי הטובים שאצלם התארחתי, מכיוון שביטוח הנסיעות והדרכון שלי היו אצלם בבית ואצטרך לאסוף אותם, בדרכי לחדר המיון. התקשרתי אליהם ובקול עדין ומרגיע אמרתי: "תבטיחו לי שלא תילחצו, הכול בסדר ואין מה לדאוג…" ואיך שאמרתי את זה, הכאב החל להקרין ללסת. הבנתי שהמצב מחמיר וכל שנייה עלולה להיות קריטית. "תקשיבו טוב, אני עובר התקף לב. אני בדרך לבית. תזמינו בבקשה אמבולנס שיפגוש אותי בבית, כדי לחסוך בזמן".

כשהגעתי לבית ויצאתי מהרכב, בקושי יכולתי לעמוד על רגליי, פשוט לא הייתה בי טיפת כוח. אני זוכר, במעורפל, שמחזיקים אותי ועוזרים לי ללכת. ידעתי שאני חייב בדחיפות לקחת אספירין 300 מ"ג בלעיסה, אך לא הייתה לי היכולת גם להתרכז בזה וגם לומר את המילים: "אני חייב אספירין". (ברגע שישנו חשד לאוטם בשריר הלב, הטיפול המידי הראשון שהוכח כמציל חיים, הוא מתן אספירין 300 מ"ג בלעיסה, כמובן לאחר ששללנו בוודאות התוויות נגד, כגון: אלרגיה, כיב קיבה, דימום במערכת העיכול בחודשים האחרונים, אם המטופל נטל אספירין בשעות האחרונות, אישה בהיריון וכד'). למזלי, הם היו עדיין בשיחה עם המוקד הרפואי והמוקדנית אמרה להם לתת לי אספירין בלעיסה.

הגעת בזמן

הפרמדיקים הגיעו. במעט הכוח שנותר בי, אמרתי להם: "אני חובש במגן דוד אדום בישראל. אבחנתי את עצמי ואני עובר אוטם בשריר הלב ולכן מיותר לבזבז זמן יקר ולעשות אנמנזה (בדיקות, שאלות, סיפור מקרה, מסקנה או חשד…) תעמיסו אותי בבקשה לאמבולנס ותעשו את כל הבדיקות בדרך לבית החולים". כך היה. בדרך לבית החולים, עשו את הבדיקות ואמרו לי: "אדוני, חד–משמעית אתה עובר התקף לב מאסיבי".

הגענו לבית החולים. הלבישו אותי, לקחו דם, הכניסו עירויים ולקחו אותי בדחיפות לחדר הצנתור. הכול נעשה במהירות רבה. הצוות הרפואי היה כבר מוכן וכך גם החדר והציוד, הם רק חיכו שאגיע.

מסתבר שהיה קריש דם שחסם את אחד העורקים ללב. הכניסו לי סטנט לעורק ולאחר שלושה ימים בהשגחה בטיפול נמרץ, וקבלת רשימת תרופות שעליי לקחת במשך שנה וחלקן לכל החיים, שוחררתי מבית החולים.

לאחר הצנתור והכנסת הסטנט, הקרדיולוג שביצע את הצנתור ובעצם הציל את חיי, אמר לי: "אתה צריך להבין שאתה עכשיו חי בגלל שתי סיבות: אחת – הגעת בזמן שהגעת. אם היית מגיע מספר דקות מאוחר יותר, זה היה נגמר אחרת. סביר להניח שזה היה נגמר במוות, אבל גם אם לא, היה לך היום נזק מאוד רציני ומשמעותי ללב.

"הסיבה השנייה היא שאת המידע על מישהו שמגיע עם אוטם בשריר הלב קיבלנו מאוד מוקדם ולכן היינו ערוכים ומוכנים לקבל אותך ברגע שהגעת, מה שתרם רבות לזה שאתה אתנו. אנחנו תמיד עובדים מהר במקרים האלה, אבל בהחלט הסיפור הזה היה שונה. רק תדע, ששני הדברים האלה הצילו אותך!".

הסיפור הזה נגמר בטוב, מכיוון שהצלחתי לחזור לחיק משפחתי האהובה. לאחר המקרה, הייתי במעין התכחשות, אולי בגלל שלא רציתי להתמודד עם המחשבה של מה שהיה יכול לקרות והתמקדתי רק בעובדה שאני חי. היה אסור לי לטוס מיד חזרה ארצה והייתי במנוחה במיטה במשך שבוע וחצי, אבל מה שהחזיק אותי הייתה הידיעה שבעוד שבוע וחצי, אזכה שוב לראות את משפחתי.

אין גבול לאהבה

אני חושב שהאסימון נפל לי בהמראה ממיאמי ובמיוחד כשאשתי וילדיי הגיעו לפגוש אותי בנתב"ג. פתאום כל דבר קטן מקבל ערך, משמעות עמוקה ופרופורציה אחרת. כמו לשבת עם המשפחה בשולחן שבת, לדבר אתם, לשמוע אותם ופשוט רק להסתכל עליהם ולחבק אותם. הדברים שנמצאים בשגרת חיינו הופכים להיות ברורים מאליהם, ולכן אנחנו צריכים לנסות להעריך את כל מה שבחיינו ולזכור שהחיים עצמם והמשפחה הנם המתנה הכי יקרה שיש וכל יום שהתברכנו ואנחנו כאן, אנחנו צריכים לשמוח ולהעריך.

האנשים שנמצאים בחיינו ומה שאנחנו עושים עם החיים עצמם, הם מה שהופכים את החיים ליותר ערכיים. אני יכול רק להעיד על עצמי, שאני אחד שמעריך את מה שיש לו ואין דבר יותר חשוב עבורי מאשר אשתי וילדיי ולמען האמת, עד שלא עברתי את מה שעברתי, לא חשבתי שאפשר לאהוב ולהעריך אותם יותר ממה שכבר היה. מסתבר, שאין גבול לאהבה.

חשוב לי לציין, כי מטרת חשיפת סיפורי היא אך ורק כדי לעזור ולעודד אנשים ללמוד ולזהות סימנים וסימפטומים של מצבי חירום. זיהוי מוקדם והזעקת עזרה בהקדם מגבירה משמעותית את סיכויי ההישרדות. אם מדובר בשבץ, אוטם בשריר הלב, בבעיית נשימה, או חסימת קנה הנשימה, התקפי אלרגיה, פרכוסים ועוד מקרים, עדיף ללכת על בטוח ולהזמין אמבולנס ובמקרה הכי גרוע, יגידו שמצב זה אינו מצריך פינוי, מאשר לא להזמין אמבולנס ולהצטער על כך.

הזכות להציל חיים

מה דחף אותך ללכת לקורס חובשים/נהגי אמבולנס?

"הדחף להיות חובש/נהג אמבולנס במד"א החל לבעור בי לפני שלוש שנים, כאשר לדאבוננו הרב, איבדנו אישה יקרה וחברה טובה במושב, חיה שיפמן ז"ל. חיה נפטרה מאוטם בשריר הלב, באמצע הלילה. המחשבה של "אם רק היה אמבולנס וחובשים במושב…" הכתה בי קשות ומאז, מחשבה מטרידה זו אינה מרפה ממני.

ברמת הגולן, ישנה בעיה גיאוגרפית ולוגיסטית, כאשר ישנה מצוקה בריאותית במקום בו אין אמבולנס ולכן זמן ההגעה של צוות רפואי למקום הקריאה עלול להיות ארוך מדי. מד"א הגדילו לעשות ופתחו קורס הכשרת חובשים/נהגי אמבולנסים כאן בגולן על מנת לתת פתרון לבעיה זו. ראיתי מודעה אודות ההכשרה וכמו רבים אחרים שהבינו את המצוקה שישנה בגולן, גם אני קפצתי על ההזדמנות. אני שמח לבשר שבזכות הקורס המושקע, המדריכים הנפלאים, כל אלו מאחורי הקלעים שדאגו לכל הפרטים ובזכות האנשים המסורים שהשתתפו בקורס, מד"א הכשיר למעלה משלושים וחמישה חובשים שבקרוב יהיו גם נהגי אמבולנס, הפרוסים בכל המפה הגולנית ובכך הקטינו משמעותית את זמן ההגעה ותחילת הטיפול.

"זוהי זכות אדירה עבורי להיות חלק מהארגון המדהים הזה, שבכל רגע נתון, מסור להצלת חיים. אבל יותר מזה, מד"א והמדריכים המדהימים שהכשירו אותנו השקיעו בנו והסמיכו אותנו והיום, יש לנו את הידע ואת הזכות לעזור לאחרים ולהציל חיים!".