השבוע, בערב יום השואה, נפתחה תערוכת הצילומים "הגיבורים שבינינו", של הצלם מיכאל גלעדי ובה סיפוריהם של שורדי השואה החיים בגולן. גלעדי הוא צלם של נוף אנושי
השבוע, בערב יום השואה, נפתחה תערוכת הצילומים "הגיבורים שבינינו", של הצלם מיכאל גלעדי. התערוכה מעמידה במרכז את שורדי השואה החיים בינינו בגולן. הצילומים התרחשו במרחב הפרטי של המצולמים, במהלכם נחשף מיכאל לסיפורם האישי, למעשי הגבורה, לבחירות, לכאב ולתקווה של הגיבורים ניצולי השואה. חלק מהסיפורים התפרסמו פה, ב"שישי בגולן". התערוכה נפתחה בטקס יום השואה המרכזי בקצרין ונכחו בה ראשי המועצות של הגולן וקצרין, המצולמים ובני משפחותיהם ורבים מתושבי קצרין והגולן שהתרגשו מאוד לשמוע את הסיפורים של האנשים שהם מכירים, אבל לא הכירו את עברם וגבורתם. הנוכחים התפעלו מהרעיון ומהביצוע של הצלם מיכאל גלעדי לשימור את הזיכרונות.
גלעדי משתף: "זה התחיל כפרויקט התנדבותי של צילומי דיוקן. לאחר המפגשים הראשונים עם ניצולי השואה, הרגשתי שאומנם אני צלם והתכנון היה פרויקט צילומים, אבל הסיפורים שלהם חייבים להישמע. לא יכולתי להשאיר את העוצמות של האנשים האלה שמסתובבים בינינו רק לעצמי".
אהבה מקליק ראשון
בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, נפגשתי עם הצלם מיכאל גלעדי שסיפור חייו המרתק מתחבר היטב לימים הללו. הוא נולד ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, בדיוק ביום שבו צה"ל כבש את הרמה הסורית, ב-9 ליוני 1967, בבית חולים באנטוורפן, בלגיה. בצמוד למיטתו, היה רדיו ענק שקלט את השידורים הבין–לאומיים מהמלחמה של "קול ישראל" מירושלים. כנראה שכבר אז החל החיבור המיוחד שלו עם ארץ ישראל והגולן. שנות ילדותו עברו עליו בבלגיה בעיר היהלומים והחסידים אנטוורפן. הוא גדל בבית רביזיוניסטי–ציוני–מסורתי, לאבא מעיירה קטנה בפולין ולאימא מעיר החוף קזבלנקה במרוקו. כאשר היה בן 14 בלבד, אביו נפטר בפתאומיות ויומיים לאחר מכן, המשפחה עלתה לארץ, כדי לקבור את אביו בארץ הקודש.
בעולם הצילום התאהב כבר בגיל צעיר מאוד כאשר למד לפתח ולהדפיס תמונות בשחור–לבן בחדר חושך, במועדון הקהילה היהודי באנטוורפן. בהדרגה, הוא התחיל לצלם בצורה רצינית יותר בעזרת מצלמת הרפקלס של אביו המנוח, מצלמת "אסהי–פנטקס", דגם "ספוטמטיק", שעדיין עובדת, למרות שהיא כבר בת 59 שנים. כנראה שהיה ילד מוכשר, כי בעזרת הצעצוע החדש והמשוכלל שלו, מגיל 12 הוא הוזמן לצלם מסיבות בת–מצווה של בנות הכיתה שלו, בבית הספר היהודי "תחכמוני".
מיד לאחר שעלה ארצה המשיך לצלם בתיכון ובתנועת הנוער ותוך שנה, הפך את התחביב לעבודה של ממש והחל לצלם עבור העיתונות המקומית.
הרבה חוצפה ותשוקה לצלם
איך נער צעיר עולה חדש מגיע לצלם בעיתונים נחשבים בארץ?
מיכאל: "הייתי תלמיד בתיכון, אומנם עולה חדש, אבל עם הרבה חוצפה ותשוקה לצלם והעברית שלי הייתה בסדר. הצלחתי ליצור קשר עם העורכים הראשיים במערכות העיתונים המובילים והשגתי עבודה בתור צלם פרילאנס בעיתונים היומיים והשבועונים בארץ ובסוכנויות עיתונות ומגזינים בחו"ל. כל זה, עוד לפני הגיוס".
לאחר סיום התיכון, התגייס מיכאל לצה"ל והגיע עם תיק עבודות של פרסומי עיתונים מהארץ ומחו"ל, מה שאפשר לו להתקבל ולשרת בחוליית הצילום של יחידת דובר צה"ל, במשך שלוש שנים, במהלכן אף יצא לקורס צניחה ולאחר מכן, חזר לפקד על יחידת הצילום, בתור צלם סטילס מוצנח ראשון מיחידת דובר צה"ל".
אחרי השחרור מהצבא, הדרך הייתה סלולה להמשיך בתחום?
"האמת היא שכן. כבר למחרת השחרור מצה"ל, התחלתי לעבוד בעיתון היומי הראשון שהודפס בצבע, הלא הוא עיתון 'חדשות' ז"ל, מרשת 'שוקן', תחת העורך האגדי נתן זהבי. כשהעיתון נסגר, המשכתי לצלם עבור רשת המקומונים של 'ידיעות אחרונות' בתל אביב ובפתח תקווה ומ-1994, התחלתי לצלם מסעות בחו"ל עבור המגזין הגיאוגרפי 'מסע אחר'".
לאחר שהתחתן, החליט לפתוח מעבדת צילום לפיתוח תמונות תוך שעה, בשם "פוטוגני", שהייתה בהתחלה עסק קטן. מיכאל הגדיל את העסק לכדי רשת הצילום הראשונה בארץ שפיתחה תמונות דרך האינטרנט, כבר בשנת 2001.
מתי הגיע המעבר לגולן?
"הייתי כבר נשוי, עם ארבעה ילדים חמודים. אחרי כמעט 30 שנה של מגורים באזור תל אביב, החלטנו לחפש מקום שבו נוכל לגדל את הילדים בסביבה אחרת. באותה תקופה, הייתי גם בתהליך של תשובה ובקיץ 2004, עלינו לגולן, למושב רמת מגשימים".
כעיתונאי שעסק בצילום מקצועי, מיכאל הבין מהר שהעניין שלו בצילום הוא מעל לכול התמקדות במצולם וסביבתו הקרובה, ולא בצורה, מבלי להזניח את האסתטיקה והקומפוזיציה השופעות מעבודותיו באופן טבעי. במדינה שלנו, בה קיים מגוון רחב של תרבויות ועדות שונות כל כך, מיכאל האמין שיצליח לגרום לגוונים האלה לזרוח עוד יותר, אפילו בצילום שחור–לבן שהוא אוהב כל כך. תמיד חיפש פנים ונופים חדשים וסמלים הומניסטיים שכיוון אליהם את העדשה שלו.
לצלם אנשים, לראות פנים
מה אתה עושה כיום?
"מאז 2020, אני צלם סוכנות צילום העיתונות 'פלאש90', כאשר תפקידי הוא לסקר את כל מה שמתרחש באזור הגולן וסובב כנרת. תמונות שמתפרסמות על בסיס יומי בעיתונות הכתובה בדפוס, אונליין וגם טלוויזיה בארץ ובחו"ל.
"לפני שנתיים, כשהקורונה החלה, באמצע מרץ 2020, חזרתי ממשימת צילום תיעודית באשרם בהודו והייתי חייב להיכנס לסגר של שבועיים, מה שנתן לי זמן לעשות חשבון נפש. שלושת הסגרים שבאו אחר כך גרמו לי לרצות לצלם אנשים, לראות פנים.
"למרבה המזל, הנסיבות אפשרו לי, בין שני הסגרים, והחלטתי לעשות מעשה ולהיכנס כל יום לרכב ולשוטט בגולן. עברתי מיישוב ליישוב, על מנת לפגוש את מגוון אנשים המאכלסים את הגולן, התושבים הייחודיים, יהודים וגם דרוזים, חילונים ודתיים ומה שביניהם. הם אלה אשר היוו עבורי מציאת החלקים מהפסיפס האנושי הענק הנקרא תושבי רמת הגולן.
"כך בעצם נולד פרויקט צילומי הפורטרט, אותו חלמתי במשך שנים רבות ואשר קיבל את השם, 'שבעים פנים לגולן' – נוף אנושי המהווה פסיפס הומניסטי מגוון מאוד של תושבי חבל הארץ המיוחד הזה".
בנוסף לכל מיזמי הצילומים שלו, לפני מספר חודשים, פתח גלעדי סטודיו חדיש לצילום מסחרי באזור התעשייה קצרין, על מנת לרכז במקום אחד את כל שירותי הצילום המקצועיים שלו, לעסקים ולפרטיים, תחת קורת גג אחת. בסטודיו – צילומי פורטרט ותדמית, צילומי שמחות, בריתות בר/בת–מצווה וחתונות, צילומי מוצר ומזון, צילומי נדל"ן וצימרים וצילום כנסים ואירועים עסקיים.
לאחרונה, מיכאל אף שותף ביוזמה תיירותית חדשה – בלוג טיולים המציג פינות חמד בגולן. יחד עם שותפותיו, רינה ואבישג, הם מסיירים, מצלמים וממליצים על אתרים מדליקים לפי העונה בגולן. את התמונות ניתן למצוא תחת הכותרת "מטיילים בגולן" בבלוג של "סטודיו מנדרינה". גלעדי, שחי ונושם את הגולן, מחובר לאנשים ולטבע ורואה שליחות לתעד את חבל הארץ הנפלא שלנו ואת האנשים הטובים שבו.
בנוסף ובמקביל לכל עיסוקיו, הוא החל לצלם ניצולי שואה מקצרין והגולן לפרויקט ההתנדבותי "הגיבורים שבינינו", שפורסם ב"שישי בגולן" תערוכת הצילומים מסכמת את הפרויקט. את התערוכה אצרה בכישרון רב רינה אפלבויים האלופה, מנטור. ותודה לענבל ון דר לינדן על ההשראה והתמיכה.
התערוכה ממשיכה להיות מוצגת ב"מרכז צעירים" קצרין עד יום ה' 27.4, כל יום בין 09:00-15:30 ואף ניתן להזמין בתיאום מראש שיח גלריה עם הצלם מיכאל גלעדי.
