ערב יום כיפור היה זמן מאוד מיוחד בבית הוריי. סבתא סולטנה ז"ל עם התרנגולות לכפרות, ריחות הקוסקוס והעוף הממולא, אבא הולך עם הקנדיל לבית הכנסת והחבוש עם הציפורן להרחה
תמיד, בתקופה הזאת של החגים, צפים ועולים זיכרונות מבית ההורים, במיוחד בשנים האחרונות, שאנחנו פחות מתארחים אצלם בחגים. אני מדמיינת את ריחות התבשילים, שכמה שאנסה, אין כמו אוכל של אימא.
רגע לפני יום הכיפורים, מצאתי את עצמי נזכרת בהכנות ליום הכיפורים של ילדותי, באווירה המיוחדת שמילאה את בית הוריי. כבר בשבוע שלפני היום הקדוש, סבתא סולטנה ז"ל, אמו של אבי, שהייתה אישה חזקה ועצמאית, הייתה קונה תרנגולות ושמה אותן מתחת לבלוק שגרנו בו. סבא וסבתא גרו בדירה שמולנו, בקומת קרקע וזה היה מין בית מחובר עם חצר. לפנות בוקר של ערב יום הכיפורים, היא ואימא היו הולכות גם הן לבית הכנסת לתפילת סליחות ולהתרת נדרים, עניין שהיה משמעותי עבורן ומיד אחרי התפילה, סבתא הייתה אוספת את התרנגולות ומכניסה אותן לתוך סל פלסטיק צבעוני, שהיו הולכים אתו ביום-יום לקניות. את הסלים היינו קושרים בחבל כדי שהתרנגולות לא יברחו והולכים לביתו של השוחט, שעשה פדיון כפרות לכל בני המשפחה.
לא היה לנו רכב ותמיד הוצמד איזה נכד ללוות את סבתא לשוחט. גם אני התלוויתי אליה לא מעט פעמים ואני זוכרת שממש לא אהבתי את המראה הזה, אבל הייתי ילדה טובה והלכתי, כי היה צריך. היינו חוזרות הביתה עם התרנגולות ונשות המשפחה, סבתא ואימא שלי ודודה שרה, אשתו של אח של אבי, היו מורטות את הנוצות ומכשירות את העופות ואז מבשלות קוסקוס לארוחת צוהריים, כי יש מצווה לאכול הרבה ביום הזה וקוסקוס זה מאכל חובה בבית תוניסאי, בשבתות, חגים וימי שלישי.
מהמטבח עלו ריחות של עוף ממולא שהתבשל בתוך מרק לסוף הצום וחלות ועוגיות בולו – עוגיות יבשות עם שקדים, סוג מיוחד שאפו רק ביום כיפור ולחמניות מבצק סולת בצורת סלסילה עם ביצה קשה בתוכם, זה נקרא "ג'מעה" והילדים שלא צמו אכלו אותם. מי שצם קיבל את הלחמנייה בסוף הצום.
הקנדיל
אני גם זוכרת שכשאבא הלך לתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים, עם אח שלי, הם היו לוקחים אתם לבית הכנסת כוסות עם מים ושמן שאבא היה עושה להם מתלה מחוט ברזל ופתיל צמר. הנר הזה נקרא "קנדיל" והוא היה דולק בבית הכנסת ביום הכיפורים, יחד עם הנרות של כל המתפללים. בערב סוכות, היו לוקחים את הכוסות חזרה הביתה ותולים את הקנדיל בסוכה וכל ערב מדליקים את הנרות.
לנר שמן יש משמעות עמוקה אצלנו במשפחה, מדורי דורות. כדי להקל על הצום, אימא הייתה מכינה לנו כמה ימים לפני כיפור חבוש עם אבקת ציפורן, שהייתה טוחנת בעצמה, מפזרת על החבוש ועוטפת אותו בבד כדי שהציפורן תדבק בו והיינו לוקחים אתנו את החבוש לבית הכנסת ומריחים במשך היום.
ככה, כשאני נזכרת בכיפור של ילדותי, אני נזכרת בניגוני הסליחות בבית הכנסת שלנו. אחד המנהגים הכי מרגשים היה בתפילת נעילה שבית הכנסת היה מתמלא באנשים רבים, דתיים וחילונים, שהתקבצו ובאו ובברכת הכוהנים היו מתאספים כל הבנים מתחת הטלית של אבא, או סבא, שהיה עוטף אותם ומברך וזה היה רגע מקסים מלא קדושה, שמרגש אותי גם להיזכר בו. כילדה, מאוד אהבתי לעמוד תחת הטלית של אבא ובכלל לשבת לידו בתפילה ולהרגיש מוגנת ומבורכת. עכשיו, כשההורים התבגרו, אני מרגישה צורך לספר לדורות הבאים ולנסות לשמר ולשחזר את המסורת המשפחתית היפה והמיוחדת וכשקול תפילת הסליחות מהדהד באוזניי, אני מאחלת לכולנו צום קל, מועיל, טוב, כל אחד – ברכה כפי מנהגו וגמר חתימה טובה.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
בני ברדא - שורשים מבית אבא
כבר 28 שנים חי בני ברדא וגם ואוכל ונושם מוזיקה, ולא רק כמשהו שמניע את…
-
מייעלים את ההשקיה במכון לחקר הגולן
בעקבות הקיצוצים במנות ההשקיה והעלייה במחירי המים של השנים האחרונות, מוביל המכון לחקר הגולן מחקרים…
-
זוכרים את סולניק
טקס חנוכת השלט לזכרו של משה צבי סולניק, ממקימי אבנ"י אית"ן, התקיים בשבוע שעבר צילום:…