השבוע, התעוררתי באמצע לילה אחד ולא הצלחתי להירדם שוב. כמה שניסיתי – לא הלך ורעשי הרקע בטח שלא הועילו. שכבתי וחשבתי ואיכשהו, נכנסו לי מחשבות על החטופים
לילה אחד השבוע, הגעתי למיטה מותשת ועייפה ונרדמתי מהר ממש. אין כמו הלילות האלו, שהעייפות מכריעה ולא צריך להתהפך מצד לצד, עד שנרדמים. באמצע הלילה, התעוררתי בלי סיבה מוצדקת. חשבתי שאולי אני צמאה קצת, אז ירדתי לשתות מים, חזרתי למיטה, הסתובבתי מצד לצד ולא הצלחתי להירדם. השלב הבא היה יד לטלפון הנייד. זפזפתי ברשתות, נכנסתי למיילים, גיליתי אושיות אינסטגרם חדשות ואחרי זמן מה, שוב החלטתי לנסות להירדם.
פתאום, התחלתי לשמוע מטוסים חגים בשמים. כל הכלבים של השכונה התחילו לנבוח. יש לנו צפרדעים בגינה, אז גם הן התחילו לקרקר ואם כל זה לא מספיק, האיש בדיוק שינה כיוון שֵינה והתחיל לנחור.
חשבתי שאני משתגעת מכל התזמורת הלילית הזאת והסיכוי שארדם אתה היה קלוש. החלטתי שאראה איזה סרט בנטפליקס, אבל העיניים היו עייפות ולא הצלחתי לראות. בדרך כלל, כשאני לא נרדמת והאיש נוחר בחוזקה, אני מחפשת מיטה אחרת, בחדר אחר, לעבור אליה. באותו הלילה, היו אצלנו חברים של הילדים וכל המיטות היו תפוסות. יכולתי להתחפר ליד אחד הילדים. אני הכי אוהבת אותם לידי, אבל פחדתי להפריע את שנתם ואז היה סיכוי שגם הם לא יצליחו להירדם.
החלטתי פשוט לשכב ולנסות להירדם. תמיד אמרו עליי שאפילו מטוס לא מעיר אותי… הוא באמת לא מעיר אותי… אבל מקשה עליי להירדם. מתוסכלת מהמצב, שלא הצלחתי לשכב ככה סתם וכבר התחילו מחשבות שניסיתי לדחוק, אבל ללא הצלחה… עלו לי מחשבות על העבודה, על האנשים, על הניקיונות לפסח, על כל ההכנות לחג.
איך שיופי יכול לרפא
איכשהו, נכנסו לי מחשבות על החטופים, מסוג המחשבות שאני שונאת שנכנסות לי לראש בלילה…
זה לא שאני לא חושבת עליהם כל יום ומתפללת לחזרתם, אבל בלילה, זה משהו אחר. לחשוב על העובדה שאני במיטה החמה בבית שלי והם שם, בשבי האויב, מי יודע על מה הם ישנים ואם בכלל, כבר חצי שנה. זה ממש סיוט מה שקורה אתם, חלום בלהות. ילדים, נשים, נוער, חיילים, מבוגרים. זו מחשבה קשה מנשוא, שלפעמים אני מעדיפה להדחיק, אבל יודעת שאסור לנו להדחיק אותה. הם אחים שלנו והם חייבים לחזור בקרוב. המחשבה עליהם בשבי היא בלתי נסבלת. רגע לפני שהשעון המעורר צלצל להשכמה, כשכבר חשבתי שאין לי זכות להתלונן על כך שאני לא נרדמת… דווקא אז נרדמתי קצת ואחרי לילה שכזה, הבוקר התחיל לי ככה ככה… מה שעודד אותי מעט היה הנוף הנשקף בדרכי לעבודה. מרבדי ירוק בכל מקום, מעוטרים בפרחים צבעוניים בצבע עז, הכנרת הייתה כל כך כחולה ויפה באותו בוקר וככה נזכרתי במילותיו של דוד גרוסמן:
"יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה. הוא שופע חיים
שיכור ומבושם –
איך שיופי יכול לרפא".
יש בכוחו של הטבע לרפא את הלב ולחזק את הנשמה ובנסיעת הבוקר, כשהכול יפה מסביב, מצאתי את עצמי צועקת תפילה לה', שיהיו עלינו ימי חודש ניסן ימים של נסים, של התחדשות, של גאולה שלמה, וחירות ושהחטופים והחיילים ישובו לביתם בריאים, בגוף ובנפש.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
תזמורת סלסה לחגיגות קצרין
בשבוע הבא תפתח את חגיגות קצרין תזמורת הסלסה המובילה בישראל "סבור דל בריו" עם הזמר…
-
גאים להכיר: תזמורת "סינקופה קצרין"
תזמורת התלמידים "סינקופה קצרין", שהוקמה לפניי 5 שנים, קוצרת הצלחות וממלאת את יומן ההופעות שלה.…
-
על שגעת פורים
ביום שלישי האחרון, כשכל הילדים חזרו לגן, התחיל הבוקר בטלפונים. "נו, את מתאוששת?", "גם את…