31 שנה חלפו מהחתימה על הסכם אוסלו. שמעון פרס, מאדריכלי ההסכם, זלזל לחלוטין במשמעות האסטרטגית של שליטה על שטח. אין משמעות לשטח, הוא טען, אם יש טילים שעפים מעליו. השבעה באוקטובר שלח את הטענה הזאת לפח ההיסטוריה
שמעון פרס נהג לומר ששני המיזמים החשובים של חייו הם דימונה ואוסלו. שני המיזמים, כך אמר, קשורים זה לזה. מיזם דימונה – קריית המחקר הגרעינית ועל פי פרסומים זרים, הכור לייצור נשק גרעיני, הבטיחו שישראל לא תושמד. ההבטחה הזאת הביאה להסכם אוסלו, שנחתם היום לפני 31 שנה, ב-13 בספטמבר 1993. הפלשתינאים הבינו שלא יוכלו להכריע אותנו ולכן הם בחרו בדרך השלום.
אם מעמידים את התזה הזאת למבחן המציאות, היא לא ממש מחזיקה מים. דימונה לא הרתיעה את מדינות ערב להתארגן למתקפת מחץ על ישראל ב-1967, במטרה להשמידה (אמנם ישראל יצאה ברגע האחרון למתקפת נגד מקדימה, אך אין לשכוח את הרצף ההיסטורי). היא לא הרתיעה את מצרים וסוריה מלתקוף את ישראל במלחמת יום הכיפורים. עד כמה הפלשתינאים בחרו בשלום עם ישראל יכולים להעיד אלפי קברים, מאז גלי הפיגועים מיד אחרי ההסכם, בהובלת ערפאת – שותפנו ל"שלום של אמיצים" ועד טבח שבעה באוקטובר ורציחתם בדם קר של החטופים.
תעודת הביטוח
את החזון הגרעיני של ישראל הגה בן גוריון עוד לפני הקמת המדינה ומיד לאחר הקמתה, החל במרץ לקדם אותו. פרס היה אחד הדוחפים והמובילים של המיזם. תפיסתו של בן גוריון נבעה קודם כול מלקח השואה והרצון להבטיח ש"לעולם לא עוד". הוא אמר שיחסי הכוחות, בעיקר הדמוגרפיים, בין העולם הערבי המקיף אותנו לבין ישראל הקטנה, הם פער שלעולם אי אפשר יהיה להדביקו. דימונה נועדה להיות תעודת הביטוח, להרתיע מפני השמדה ולהשתמש בה אך ורק במקרה של השמדה ודאית קרובה. ברור היה שאם יהיה שימוש בנשק גרעיני, עצם השימוש יהיה אסון נורא, לא רק לאויבינו, אלא גם לנו.
החשיבות של מיזם הגרעין לביטחונה של ישראל היא אדירה, אך חשיבותו של המיזם היא בכך שלעולם לא נשתמש בו. לכן, הישענות על הגרעין היא מדיניות מופקרת וחסרת אחריות. יש לעשות הכול כדי שלעולם לא יהיה בו שימוש. לשם כך, יש צורך בצבא קונבנציונלי גדול וחזק ובגבולות בני הגנה.
בין רבין לפרס היה פער גדול ביחסם להסכמי אוסלו. רבין ראה בהסכמים אמצעי למימוש תכנית אלון. אפשר לראות זאת בנאומו המדיני האחרון בכנסת, חודש לפני שנרצח, שבו הציג את המורשת המדינית שלו ואת הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. ההסדר יהיה בין ישראל לבין ישות שהיא "פחות ממדינה" כהגדרתו, וכותרת עמדתו היא "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967". הוא הציג רשימה חלקית של אזורים שמהם לא ניסוג. בין השאר הוא דיבר על "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". הכוונה היא לכל השטח שבין הירדן לכביש אלון, ברוח תכנית אלון. זאת, כדי להבטיח שהירדן יהיה גבולנו המזרחי.
פרס, לעומתו, זלזל לחלוטין במשמעות האסטרטגית של שליטה על שטח. הוא ראה בכך אנכרוניזם של אנשי האתמול. בספרו "המזרח התיכון החדש" (1993) הוא לעג למי שמאמינים שבעידן של שלהי המאה ה-20 והמאה ה-21, יש משמעות לעומק טריטוריאלי. "לקראת המאה העשרים ואחת, מאבד עקרון העומק האסטרטגי חלק ממשמעותו כחומת מגן בצורה, משום שהטילים עוברים מעליו והנשק להשמדת המונים הופך את העורף לזירת מערכה עיקרית… הטילים, יש לשוב ולומר, אינם מכבדים גבולות… מה ערך יש לזמן, אם טיל בין-יבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקבה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונבנציונלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה, נוראה מכל מה שיכול היה האדם להעלות עד דעתו בעבר?"
מזרח תיכון חדש
מהו התחליף שפרס הציע? מזרח תיכון חדש, שמשמעותו קודם כול שלום בינינו לבין הערבים וכתוצאה ממנו – התארגנות אזורית על-לאומית; קהיליית מדינות אזורית בנוסח האיחוד האירופי.
אפשר לראות כאן הרבה מזרעי הפורענות של השבעה באוקטובר. הזלזול במשמעותו של הצבא הקונבנציונלי, הזלזול במשמעות העומק האסטרטגי והאופטימיות המנותקת מן המציאות, באשר לרצון של הערבים להשלים אתנו ולהקים אתנו מזרח תיכון חדש. בשם הפנטזיה הזאת, הוא הציע להיפטר ממרכיבי הביטחון.
"מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה-מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר… לא הרי חשיבותו של עומק אסטרטגי בלי יחסי שלום והסדרי פיקוח הדדי, כהרי חשיבותו בעידן של שלום והסדרים כאלה. לא הרי ערכם של שטחים שולטים בתקופות מלחמה כהרי ערכם בימי השלום. לא הרי משמעותם של שיקולים מבצעיים וטקטיים בעידן מצב המלחמה כהרי משמעותם בעידן השלום. שיקולים אלו יוסיפו להיות בעלי ערך, ואנשי הצבא יהיו חייבים להביאם בחשבון. אולם המדינאים, בבואם לגבש את מדיניות הביטחון החדשה, יהיו חייבים להעריך מחדש את משקלם היחסי של שיקולים טקטיים ומבצעיים בסך כל השיקולים המרכיבים את תורת הביטחון הלאומי".
תפיסת הביטחון שהוא מציג בספרו, היא החלפת תפיסת הביטחון הלאומי, בתפיסת ביטחון אזורי, כלומר שיתוף פעולה אזורי להבטחת ביטחון כל החיים בו.
"אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים. הכוונה היא לגבולות 'רכים' לכל הצדדים, כלומר 'רוך' סימטרי. גבולות אינם חומה ואין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד… לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף המאה העשרים ואחת, אלא לחזק את הממד האנושי, לאפשר מגע בלתי אמצעי ולהתאים את המציאות האזורית למגמה העתידה להשפיע על העולם כולו".
הנחות יסוד מופרכות
פרס הציג בספרו חזון ג'ון-לנוני פוסט-לאומי מלהיב, אך מנותק לחלוטין מן המציאות. הוא התבסס, בין השאר, על המציאות החדשה לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, אך לא חזה את הפוטיניזם, שאנו נוכחים היום במוראותיו. ואיך החזון הזה מתכתב עם תפיסתו הגרעינית של פרס? לשיטתו של פרס, לאחר חתימת הסכמי השלום, יהיה פירוז גרעיני של המזרח התיכון. כלומר, אחרי שנוותר על גבולות בני הגנה למען השלום, כיוון שאין בהם צורך בעידן הגרעיני, נוותר גם על הגרעין, תעודת הביטוח נגד השמדה.
בשבעה באוקטובר, נוכחנו בבארי ובניר עוז, בנירים ובנחל עוז, בנתיב העשרה ובכפר עזה, בשדרות ובאופקים, עד כמה כל הנחות היסוד הללו מופרכות. נוכחנו איך אלפי מחבלים בטויוטות ובכפכפים מגחיכים את הטענה שבמאה ה-21, בעידן הטילים הבליסטיים, אין חשיבות לשטח.
בספרו "בראשית חדשה" (1998), כדי להוכיח עד כמה אנכרוניסטית ההתייחסות לטריטוריה, כתב פרס: "מה מאיים על ישראל יותר – הצבא הסורי, או ההתחמשות האיראנית?" והנה, איראן, לצד פיתוח הנשק הגרעיני, הקיפה את ישראל בטבעת אש קונבנציונלית, בכל גבולותיה. אין איוולת יותר הזויה מהזלזול בשטח, בעומק האסטרטגי, בלוחמה הקונבנציונלית. הפנטזיה על צבא קטן וחכם התנפצה כאשר נוכחנו שאיננו מסוגלים להילחם בעת ובעונה אחת עם שני ארגוני טרור. לפני שנה, עוד היו כאן שליהגו על הפנטזיה של "צבא מקצועי", כלומר צבא שכירים קטן. מסתבר שכל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. והן פרחו כעורב והשאירו אותנו במצוקה קשה.
חזונו של שמעון פרס מלהיב את הדמיון ומסעיר את הנפש, אך מה בצע בחזון המנותק מן המציאות?
31 שנים אחרי הסכם אוסלו ושנה אחרי הטבח בנגב המערבי, אפשר להשליך את הפנטזיה הזאת אל פח האשפה של ההיסטוריה.
מול החזון הגלובלי, העל-לאומי, הפוסט-לאומי, שהציג לנו פרס, שאין לו כל קשר עם המציאות, נכון לשוב ולהציג חזון לאומי ציוני, המבוסס על החיבור בין העם היהודי לארץ ישראל במדינת לאום יהודית דמוקרטית, כבסיס לפיתוח חברתי, כלכלי, התיישבותי, חינוכי, תרבותי ומדעי; מדינת ישראל שתהיה מדינת מופת, אבן שואבת ליהודי תפוצות הגולה, שיעלו אליה בהמוניהם.
