האכזבה הייתה קשה. למרות הצהרותיו, רבין התכוון לסגת מכל הגולן. שעת חירום הוכרזה. התחיל מבצע "עוז 94'". "עד כאן", אמרו כולם. ב-11.9, עלו 12 אנשי הגולן לגמלא ופתחו בשביתת רעב. זה שינה הכול. חלק ב'
רבע מיליון איש
שביתת הרעב הייתה הצלחה רבתי, מכל בחינה שהיא, הרבה מעבר לכל ציפיותינו ותכניותינו. ההערכות האופטימיות ביותר שלנו דיברו על כך שבכל יום יפקדו אותנו כמה עשרות או מאות תומכים ושמדי פעם, נהיה בכותרות.
לא שיערנו איזו תהודה תהיה לשביתה. במשך כמעט שלושה שבועות, השביתה לא ירדה מהכותרות. בכל ערב, היא סוקרה לפחות באחד מערוצי הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. היה לה גם הד רב בתקשורת הבין-לאומית. השביתה המתוקשרת הפכה למוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים. אנשי האופוזיציה עמדו בתור לבטא את תמיכתם בנו. אנשי מפלגת העבודה הגיעו אף הם. חלקם כדי להזדהות, מיעוטם כדי להפגין נוכחות, מבלי להזדהות ואף להתנגד. הגיעו גם מספר שרים. הביקורים הללו היו חשובים לנו מאוד, כיוון שהם השאירו אותנו בכותרות לאורך כל ימי השביתה ונתנו לנו הזדמנות להתבטא ולהעביר את מסרינו לציבור.
ההישג הגדול ביותר היה ביקורי ההזדהות של הציבור הישראלי. במהלך השביתה, ובעיקר בחול המועד סוכות, הגולן היה מפוצץ במבקרים שבאו להביע הזדהות. בלית ברירה, הוועד והמועצה נאלצו להכשיר מגרש חנייה ענק ליד מושב יונתן ולאפשר עלייה לאתר השביתה באוטובוסים בלבד. כל הגולן היה פקוק בהמוני מזדהים. נהרות של אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ עלו ועלו ועלו והציפו אותנו בתמיכה, בחום ובאהבה.
לקראת השבת הראשונה, קצת חששנו. בשאר הימים, חלק ניכר מן המבקרים היו דתיים. מה יהיה בשבת? להפתעתנו, שיא המבקרים היה בשבת. אלפים רבים הגיעו להזדהות. בשבת בבוקר, כשהבנתי שזהו המצב, דאגתי להקפיץ מיד את כל התקשורת, על מנת שיצא המסר שהתמיכה הגדולה בנו היא גם בציבור החילוני. בין התומכים היו גם חברי קיבוצים ומושבים רבים, אנשי מפלגת העבודה. כך היה גם בשאר השבתות והחגים. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ. אנשים יצאו מאילת בארבע לפנות בוקר, על מנת להספיק להגיע אלינו. מפגן האהדה והתמיכה היה מדהים – רבע מיליון איש ביקרו אותנו במהלך השביתה. היה זה מפגן כוח אדיר, שאף ממשלה אינה יכולה להתעלם ממנו.
במהלך הימים הצטרפו אלינו שובתים נוספים, מחוץ לגולן. ביניהם, משה סבוראי, מוותיקי הלח"י, יהודי בן למעלה מ-80. רענן לוי, מושבניק צעיר ממושב עשרת, איש עסקים שעזב הכול והצטרף אלינו. אנשי עמותת "השדרה הכפולה" ובראשם דובי הלמן, לימים מזכיר התק"ם. דייוויד ספלמן, אז חבר גונן ופעיל מרכזי בתק"ם והיום תושב עין זיוון, פתח במקביל בשביתת רעב מול משרדי התק"ם, שהיה מוקד תמיכה לחברי קיבוצים.
אווירה לוהטת
היו בשביתה מספר רגעי שיא. אזכיר שניים מהם. האחד – ביקור מועצת הרבנות הראשית, ובראשה, הרבנים הראשיים לשעבר, ישראל מאיר לאו ובקשי דורון. הרבנים הביעו תמיכה במטרות השביתה, אך הפצירו בנו להפסיקה, מחשש לפיקוח נפש. אפרת בדיחי, שובתת הרעב מקשת, נשאה נאום חוצב להבות ומרגש, שהעלה דמעות בעינינו, בעיני אורחינו ובעיני הקהל שסביבנו. היא דיברה על מהות חיינו בגולן ועל הסכנה המונחת לפתחנו והתווכחה עמם על טענותיהם ההלכתיות כנגד השביתה. היא הוכיחה להם שבמצבים כאלה ההלכה מצדדת במסירות נפש ומול טיעוניה וכושר הביטוי שלה, הם נותרו פעורי פה וללא מענה.
שיא נוסף, היה ביקור של סיעת העבודה בכנסת. הסיעה הגיעה באחד מימי חול המועד. אתר השביתה היה מוצף באלפי תומכים. האווירה להטה. האנשים קראו קריאות גנאי נגדם. מאחד ההרים, ירדה שיירה של בוקרי הגולן, רכובים על סוסים למפגן אהדה. בתוך ההוויה הזו, הקצינו שטח שבו ישבנו שובתי הרעב ומנהיגות הגולן עם הח"כים. התעורר דיון קשה ונוקב, לנוכח כלי התקשורת והקהל הרחב. חששנו מאוד שהזעם יתפרץ לאלימות. הקפנו את מתחם הדיון בסדרנים מטעם הוועד, שהצליחו בקושי להדוף את הקהל ולהסות אותו. אנו עצמנו פנינו שוב ושוב לקהל בבקשה להירגע, כיוון שהתנהגותו מזיקה יותר משהיא תורמת.
אולם עיקר הדרמה הייתה בשיחה עצמה. אנו ביטאנו בכל דרך את כאבנו ואת דרישתנו לשמור על הגולן. הח"כים תמכו בעמדת הממשלה. האכזבה הגדולה הייתה מאותם הח"כים שבשיחות לא פומביות תמכו בנו, הבטיחו שברגע האמת יהיו אתנו, חתמו על הצעת החוק ולפני המצלמות אמרו דברים הפוכים ב-180 מעלות. לא הבנו איך הם מסוגלים להביט בעינינו ולומר את ההפך ממה שאמרו לנו רק שבוע קודם. איך הם מסוגלים לבטא בלהט עמדה מנוגדת לעמדתם מאתמול. השיחה הייתה מתוחה מאוד. כשאלי גולדשמידט דיבר, קראו לעברו "שפן". הוא אמר, "נכון, אני שפן. אני פוחד מהמלחמה שתפרוץ אם לא ניסוג מהגולן". יהודה הראל קם במחאה ועזב את השיחה בזעם ובהפגנתיות והסערה גברה. למרבה המזל, המפגש הסתיים ללא אלימות, אבל הוא הותיר משקע כבד ביותר.
אחרי המפגש, הבנו עד כמה קשה המשימה של שמירה על תמיכת הח"כים ממפלגת העבודה בחוק. היה לנו ברור שבכל מקרה, מספר החותמים ירד, כיוון שלא כולם יעמדו בלחץ שיופעל עליהם.
הישג נוסף של השביתה, היה התמיכה של תושבי הגולן, כפי שבאה לידי ביטוי בהשתתפות ההמונית בעצרות הפתיחה והסיום ובביקורים בערבים. בכל יום, אחרי הצוהריים, הסתיימו ביקורי ההזדהות. נשארנו לבד, השובתים, לנוח קצת. באותה שעה, גם הנשרים נהגו לחזור לקניהם. לא צריך דמיון רב כדי לנחש איזה הומור מקאברי פיתחנו בנוגע לנשרים שחגים מעלינו. בשעות הערב, תושבי הגולן ביקרו אותנו בהמוניהם ואפילו לא נעלבו מכך שלא הגשנו להם כיבוד.
הישג נוסף היה היכולת הארגונית והלוגיסטית המדהימה שגילה הוועד במבצע המורכב והמסובך, שתוקתק באופן מושלם. אנו, השובתים, פיתחנו הווי והומור משלנו. יהודה הראל נהג להתבדח, שאם בתוך עשרה ימים לא יענו תביעותינו נאלץ להחריף את השביתה. הוא יפסיק לעשן ואם גם זה לא יעזור, אורי הייטנר יפסיק לקרוא עיתונים…
המשך בשבוע הבא.
