מלחמת יום הכיפורים קלעה את החברה הישראלית למשבר של יגון עמוק, של חרדה, של דכדוך, של "הזמנה לבכי", של נהי קולקטיבי. על נופלי מרום גולן,

מספרו של נשיא המדינה, פרופ' חיים ויצמן, "מסה ומעש" (1951), נעדרת – כנראה בשוגג – פרשת הקרקעות היהודיות בחורן. 88,000 דונם. שמואל דיין מזכיר לו

חרף התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, ואף שהשתתפתי באופן פעיל בהפגנות נגדה בחודשים הראשונים, הפסקתי להפגין בעקבות הפסים השליליים שעליהם עלתה המחאה – סרבנות, הפרת חוק

פיתוח מול שימור. רווח כלכלי על חשבון הטבע. אין נושא שיצר מחלוקות ושסעים בקהילה הגולנית יותר מסוגיות כאלה. אני מציע לעבור מוויכוח שבבסיסו פוליטיקת הכנעה

הקמת יישובים חדשים, כחלק מן התכנית הלאומית הגדולה לפיתוח הגולן, עליה החליטה ממשלת בנט, מעוררת מחלוקת בגולן, בעיקר מן הפן האקולוגי. אין בזה ממש הקמת

השיח הישראלי היום הוא שיח קונכיות. שיח פנים מחנאי, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים בתוכו שמושכים החוצה, לכיוון של קרע ושנאה קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת

בהפגנות המחאה הראשונות נגד ההפיכה המשטרית, הקריאות היו: "חילונים ודתיים לא רוצים להיות אויבים". עכשיו, מה קרה? איך פתאום מאבק פוליטי נגד ממשלה הופך למלחמת

ההשלמה של ראש הממשלה ושל הממשלה עם הפרת ריבונותנו, והקמת מאחז חמוש של מחבלי החיזבאללה בתוך מדינת ישראל, היא כשל מדיני ומנהיגותי בלתי נסלח "בריטניה