אני כותבת לאחרונה הרבה על הסגרים והקורונה ועל מה שעשתה לחיינו. אולי זה מעייף ומוגזם, אבל במחשבה שנייה, אלו הם חיינו בזמן האחרון וזה מה
עצרתי טרמפ לנערה בלי בית. עזבה מזמן. הוריה ויתרו עליה. סבתא עוזרת לה, בלי שהם יידעו. צמחה, השלימה בגרות ותלמד אדריכלות. מקרה קשה, שאולי ייגמר
הסמארטפון, בכלל והוואטסאפ, בפרט, משרתים את הרצון הבלתי ניתן להכנעה שלנו להיות מעודכנים כל הזמן, בכל עניין. בעצם, אנחנו משרתים שלהם לאחרונה, כשהסגר סוגר עליי,
הבן שלי, הגיבור, היפה, האהוב, מתגייס לצבא ביום ראשון וכל מה שאני רוצה זה רק לנשום אותו עוד קצת, להיות אתו ולחבק נוסעת אתו השבוע
יש לי קטע כזה שאני אוהבת לשבת לבד בבתי קפה, לשתות את ההפוך הקטן שלי, עם קצף טוב, בכיף, בשקט שלי. סגרתם? תחזירו אחד הדברים
השבוע, אני חוגגת יום הולדת. כבר לא ילדה, אבל לפעמים מרגישה כמו ילדה. איזה מזל שהגיע יום ההולדת שלי ועשיתי סדר במחשבות באירועים ובמה שעבר
פעם, מישהי אמרה לי שהיא לא אוהבת לצפות, כי אחרי ציפייה עלולות להגיע גם אכזבות. זה נכון, אבל מצד שני, כשהדברים קורים אחרי ציפייה, השמחה
הבכורה התחילה ללמוד בבר אילן ועזבה לגבעת שמואל, לגור עם חברות. הגיע געגוע, אז נסענו לבקר. גם אני למדתי שם, רגע לפי שהיא נולדה. איך
מתגעגעת למה שהיה כאן רק לפני 10 חודשים ולא הייתי צריכה את הסגר כדי להעריך את זה. בינתיים, צריך לעשות עבודה פנימית, על האמונה, שבסוף
תמיד חלמתי על עצי פרי בגינה. החלום די התגשם, תכל'ס… יש לנו נקטרינה ולימונים ופומלות ופקאן. יש גם אגוז מלך ותפוז סיני ותאנה וזית. מה
מחילה מכל הפמיניסטיות, לוחמות השוויון והצדק: לקחת את הרכב למוסך צריך להיות תפקידם הבלעדי של גברים. נשים יולדות, גברים לוקחים את האוטו לטסט ולמוסך אחד
