נאסיבה סאמרה, מהכפר הדרוזי בוקעתא (כתבה בעיתון זה) החליטה מגיל צעיר להחליט בעצמה. המסורת, גברי הכפר – הכול טוב, אבל היא מסמנת לעצמה מטרות והולכת
מתי אנחנו חושבים כך? כשהיא נלקחת מאתנו. תוך כדי השגרה, אנחנו דווקא יודעים לקטר בכיף על הבוסים בעבודה, על העייפות, על כל האירועים והריצות הקטנה
תמיד שילבתי בין הבית לעבודה. השתדלתי לעשות זאת בתבונה ובאהבה, אבל אני מודה שקיבלתי לעצמי מתנה שלא הייתי נותנת לעצמי, אילו לא הכריחו אותי לקחת
פלאפל בשבילי זה לא להשקיט רעב. זה פינוק, שמזכיר לי את הפלאפל שאימא הייתה עושה לנו ביום העצמאות. מנה פשוטה, לא מתחכמת, עם המון חריף
אף פעם לא עשינו פסח לבד. תמיד, אצל המשפחה, שלו ושלי. השנה, את הסדר, נערוך לבד עם עצמנו, בשולחן הסלון, ככה יהיה יותר נוח ונחמד
השנה, הניקיונות לקראת הפסח קצת שונים. אני עושה את הסדר הזה מתוך רצון טוב, מתוך שמחה לאוורר ולשחרר את כל מה שלא נחוץ, כדי שביום
קורונה. חופשה כפויה. חוסר אונים. דאגה. חרדה. השבתה של החיים. אז אני נושמת עמוק, שמחה על הביחד המשפחתי הפתאומי, רואה סרטים, קוראת, מנצלת את הזמן
ערב פורים, חג של שמחה, של נתינה, של יחד, זו הזדמנות לברר לעצמנו איך אנחנו עם השמחה בחיים שלנו. כשהלב שמח, דברים מסתדרים יותר בקלות
כשקר בחוץ, קר לי גם בלב. משהו בי משתבלל בימי החורף ויש גם את החיים החדשים שלי. אני מצפה לאביב שיגיע, עם הטבע היפהפה, שיחזירו
אנחנו בוחרים איך ייראו החיים שלנו. לא תמיד מה שאנחנו רוצים ובוחרים זה גם מה שיקרה, אבל לנו יש את האפשרות לנסות להשפיע שהבחירה שלנו
