כילדה, הערצתי נשים שנראות כמו דוגמניות, מתוקתקות מעקב עד מסקרה, עם שיער אלגנט וחזוּת שכולה שיק. בסתר לבי, אני עדיין חולמת להיראות כך. במציאות –
אני הולכת, לא כדי להרשים את הקילוגרמים המיותרים, אלא כי זה עושה לי טוב בלב ובנפש ובגוף. השבוע, בהליכה היומית, נתקלתי בהפתעה זה קרה, ביום
גם אני אוהבת את התפילה שלי לריבונו של עולם ישירה וקברי צדיקים הם סוג של אמצעי לחיבור, אבל גם אמונה שצדיקים, גם בקברם, מסוגלים לפתוח
השראה מיובל אברמוביץ', עיתונאי, שחקן, סופר ומרצה, שהיה מרותק לכיסא גלגלים, עד שקם והחליט להגשים את כל רשימת חלומותיו, כי יום שעובר לא חוזר לפני
לפעמים, עלינו לאכול קצת מרור, כדי לזכות בסעודה הגדולה. אדם צריך להיות סבלני, גם אם הדרך ארוכה ולא פשוטה, גם כשהוא מרגיש עבד. אחרי העבודה
בילדותי, קצת לפני פורים, התחילו עבודות הפרך. כל הבית, מילולית, יצא החוצה וחזר פנימה נקי, מצוחצח, מרוענן וכשר לפסח. היכרות קרובה מדי עם הפאנלים אני
עד גיל 40, לא בא אלכוהול בשערי פי. אפילו יין מהקידוש קיבל אצלי פרצוף חמוץ. בערב סיום הבציר בצפון הגולן, החלטתי לטעום, ראיתי כי טוב
חולמת להיות צלמת. לקחתי שיעורים, עשיתי סדנה, ניסיתי להתמקצע. אני עדיין לא שם. מה שכן, קצת פחות ביקורת עצמית יכולה לעזור לי לעוף על חלומות פעם,
כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לכל השכנים ולקרובי המשפחה, עם משלוחי המנות של פורים. אימא תמיד השקיעה בזה ערב פורים, חג של שמחה, מסיבות, משלוחי מנות,
הימים השמשיים של החורף נותנים את הטבע במלוא גווניו. כרמליות, כלניות, פרגים, נוריות, שקדיות, הדרים. בימים כאלה, גם אני פורחת. שמח בלב אני אוהבת את
