אורי הייטנר; "אל נאחר רגע נכסף" – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1969-1967, הוצאת "מנדלי" 2023, 368 עמ'
דובי הלמן, חבר קיבוץ יוטבתה, היה מזכ"ל התק"ם
ספרו החדש של אורי הייטנר הוא ספר עצוב. הוא עצוב, משום שהוא מספר סיפור עצוב. זהו הסיפור על שבר החלום הגדול של תנועות ההתיישבות, הקיבוצית והמושבית ותנועת העבודה.
הספר מעורר מחשבה, עד כדי כך שמי שעבר את 88 שנות חייו כמוני, מוצא בו עדיין עניין.
לפי תיאורו של אורי, הימים שלאחר מלחמת ששת הימים היו ימים של התרוממות רוח גדולה; כאילו נפתח חלון הזדמנות לתנועות ההתיישבות ולתנועת העבודה לחזור אל מקומן הלאומי ההיסטורי.
עד מהרה התברר, שלהתעוררות הגדולה לא היה כיסוי ביכולת לממש אותה. הפער היה גדול במיוחד עבור הקיבוץ המאוחד, שניסה ללכת בגדולות בהנהגת טבנקין, בידיים כבולות.
מי שהיה ער למה שעבר על תנועות ההתיישבות מאז שהוקמה המדינה וקצת לאחר מכן, יודע שכבר אז נחלשו התנועות מאוד. שני אירועים גדולים, שלתנועות לא הייתה שליטה בהם, גרמו לירידה זו. האחד, הוא השמדת יהדות אירופה ואתה השמדת כל העורף החלוצי של התנועות בארץ. בימי הזוהר של תנועות ההתיישבות, הוקמו קיבוצים ומושבים בידי גרעיני נוער חלוצי שהגיעו בעיקר מאירופה. האירוע השני הוא השתלטות הממלכתיות הבן-גוריונית, שקטעה את הענפים, שעליהם התקיימה החברה האזרחית של טרם מדינה; חברה, שלהתיישבות היה בה תפקיד מרכזי.
משבר הזהות
אילו הסקירה של אורי הייתה חורגת מהגבולות שאורי שם עליה, היו מתגלים עוד שני משברים, שהפעם לתנועות ההתיישבות הייתה תרומה רבה להם.
האחד הוא המשבר הפיננסי והשני הוא משבר הזהות שבא בעקבותיו. חוק גל הציל הרבה מושבים מקריסה, אבל באותה עת קרסה התנועה המושבית. התק"מ, שהלך בדרך של השגת הסדרים, הותיר הרבה קיבוצים במצב קריטי, אבל התנועה המשיכה להתקיים. יהודה הראל, המוזכר לרוב ובצדק בספרו של אורי, מילא תפקיד מרכזי בתהליך ההפרטה של הקיבוצים.
באופן שמובן לי, שם אורי את כל הדגש על שאלת יישוב הגולן, אני מניח, שלא נסתר מעיניו, שמחדל הפסקת הכיבוש ההתיישבותי החל הרבה יותר מוקדם ממלחמת ששת הימים, בנגב הדרומי.
אחרי מלחמת השחרור נותרו מרחבים, שהיו כמחצית משטח המדינה החדשה, בלתי מיושבים. בן גוריון, שבסקירה של אורי לא מילא תפקיד בחידוש ההתיישבות, היה אולי המנהיג היחיד, ששם את הנגב כמשימת ההתיישבות הלאומית המרכזית. אני מדבר על הנגב הדרומי, כי לנגב הצפוני התייחס בן גוריון כדרום יהודה.
אחת הסיבות לכך, שההתיישבות בגולן, ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן ובגוש עציון העמידו בצל את עובדת היותו של הנגב ריק מהתיישבות יהודית, היא ההנחה שהנגב יחכה לנו לעולמים ואילו מרחבי יהודה ושמרון והגולן עלולים להישמט מידינו. אם מתייחסים להתיישבות של "גוש אמונים", אפשר להוסיף גם את הדיבור על ארץ האבות, כנימוק.
בספרו של אורי עלו עוד כמה סוגיות שאתייחס אליהן כאן.
התיישבות
צורות החיים של התיישבות היהודים בארץ ישראל לדורותיה, היו מגוונות ביותר.
החל מהעלייה הרביעית, מרבית היהודים התיישבו בערים, בעוד מרבית השטח נתפס על ידי ההתיישבות החקלאית-שיתופית. ההתיישבות, כמונח כולל, היא עד היום התיישבות בערים, עיירות, מושבות, מושבים וקיבוצים. ההתיישבות המושבית והקיבוצית מיוחדות בכך שהן קשורות באחיזה באדמה בבחינת "לעבדה ולשמרה" וכי הן צורות חיים שיתופיות, המבוססות על ערבות הדדית. צורת חיים זו נתנה להם, למושבים ולקיבוצים, יכולת ליישב אזורי ארץ רחוקים וקשים. הקיבוצים, בראשיתם, היו כעין תאים של חברה סוציאליסטית ולכן סגורה במידת מה. המושבים, לעומת זאת, היו צורת חיים מתאימה לעלייה הגדולה של שנות החמישים ולכן הם לקחו את הבכורה בתהליך יישוב הארץ והמדינה.
ההתיישבות הכפרית בגולן ובקעת הירדן היא התיישבות צמודת קרקע, בעוד שההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון היא התיישבות מנותקת קרקע, כמו גטאות בתוך מרחב ערבי רצוף.
תנועת העבודה
לפי דבריו של אורי, תנועת העבודה הנה והייתה צירוף של תנועות ההתיישבות ומפלגות הפועלים.
מפלגות אינן תנועות. המקום שבו חברו באמת תנועות, יחידים, מפלגות וארגונים הייתה ההסתדרות הכללית. בהסתדרות היו חברים פועלים שכירים ופועלים עצמאיים, קיבוצים, מושבים ותנועותיהם ובעלי רכוש. כן היו בהסתדרות מפלגות שראו את עצמן כמפלגות פועלים סוציאליסטיות. מטרת-העל של ההסתדרות הייתה ייסוּד חברה אזרחית וולונטרית, שלצד השלטון המדיני, מקימה את כל הכלים הדרושים לניהול חברה סולידרית יהודית-וערבית. בתוך כך, הקימה ההסתדרות כלים לצמיחתה של ההתיישבות הכפרית.
אורי לא מזכיר את ההסתדרות אפילו במילה אחת.
טבנקין ובן גוריון
הקשר בין בן גוריון לבין טבנקין היה קשר מרתק, קשר של משיכה ודחייה. הם העריכו מאוד זה את זה, למרות שחילוקי הדעות ביניהם היו מהותיים. חוה טבנקין סיפרה לי, שבן גוריון היה מגיע אל ביתם בעין חרוד כדי להתייעץ עם טבנקין. בן גוריון האמין ביכולתה של המפלגה והמדינה הממלכתית לנהל את חיי האנשים והמדינה. טבנקין לא האמין בשלטון ואף סרב לקחת בו חלק, כחבר כנסת, או כשר בממשלה. טבנקין היה אנרכיסט, והאמין בתפקיד של תנועה וולונטרית, כמו התנועה הקיבוצית והמושבית, או הסתדרות העובדים הכללית, שהיו הנדבכים להקמת מדינת ישראל, להמשיך ולמלא תפקיד מרכזי בניהול חייה. יחד עם זאת, הוא העריך מאוד את תפקידו של בן גוריון בהקמת המדינה ובהנהגת מלחמת המגן הראשונה שלה.
לימים, הסבו לו גב חניכיו בתנועה. בספר זיכרונותיו של סיני, שהיה עוזרו הקרוב של גלילי, הוא מספר לאורה ערמוני על המהפך שחל בעמדת התנועה כלפי השלטון. בניגוד לעמדתו של טבנקין, הם ביקשו להשתלב במפלגה ובשלטון, וחשבו שטבנקין מוליך את הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה לבידוד.
טבנקין החזיק בעמדותיו עד יומו האחרון. בעמדה זו, הוא דחף במלוא יכולת ההשפעה שלו להתיישבות בגולן ואף לארץ ישראל השלמה.
אורי כותב שיהודה הראל היה איש של טבנקין. גילוי נאות – גם אני רואה את עצמי כתלמידו וממשיך דרכו של טבנקין.
אפילוג
אורי מציג בסיכום שלו לספר את השאלה אם ההתיישבות בגולן הייתה סיפור הצלחה, או כישלון. אורי קובע את עמדתו החד-משמעית שהיה זה סיפור הצלחה. אני מסכים עם אורי. זהו סיפור הצלחה.
בימי הראשית של ההתיישבות בגולן, הייתי במצב רוח של ניגודים. מצד אחד, תמכתי בהפיכת ההתיישבות בגולן למשימה לאומית ותנועתית ולימים, חברתי גם לתנועה נגד נסיגה מהגולן. הייתי שותף לרעיון של השדרה הכפולה, אבל מעולם לא הייתי חבר במפלגת "הדרך השלישית".
אני זוכר את החוויה של ליווי ההתיישבות החדשה, כאשר הנגב שלי נשאר מחוץ לחגיגה. הסתכלנו קצת בקנאה על תשומת הלב שניתנה להתיישבות החדשה, בהשוואה להתעלמות כמעט מחזונו של בן גוריון ליישוב הנגב.
כתבתי שהספר של אורי הוא ספר עצוב ואומנם הוא ספר עצוב. אלא שיש בו גם בשורה ותקווה.
לאור הבלהות של האסון שפקד אותנו באוקטובר השנה, התגלתה במלא עוצמתה העוצמה של ההתיישבות, שמנעה בידיים חשופות את הניסיון להכות במדינת ישראל. התגלו גם פניה של ישראל האזרחית, שלא חיכתה להצלה של השלטון והמדינה.
אורי הוא איש הגולן, אבל הספר הוא ספרה של ההתיישבות כולה. בלב שלם, אני מצטרף עכשיו לתפילה שלא יעצרו אותנו רוחות חולשת הדעת והשנאה העצמית וניתן לכוחות הטמונים בנו לפרוץ.
לפרטים על הספר ולרכישה: https://www.uriheitner.co.il
