לפני חמישים שנה בדיוק, בנובמבר 74', עולה רב-המרצחים ערפאת, במדים, לנאום בפני עצרת האו"ם ומתקבל בתשואות רמות וממושכות. בחגורו – אקדח המאבק הטרוריסטי ובידו ענף זית של אחיזת העיניים המדינית. ענף הזית הוא הסכמי אוסלו. האקדח הוא טבח השבעה באוקטובר
נשיא צרפת, מקרון, הנוקט במדיניות עוינת לישראל, גינה את ישראל על יחסה לאו"ם והזכיר לה שהיא קיימת בזכות החלטת עצרת האו"ם וגישתה מבטאת כפיות טובה.
היסטורית, ההפך הוא הנכון. ישראל לא קמה בזכות החלטת האו"ם, אלא החלטת עצרת האו"ם התקבלה בזכות המעשה הציוני בארץ ישראל. לא בכדי, תכנית החלוקה עוצבה על פי מפת ההתיישבות היהודית בארץ (גם אם לא ברמת היישוב הבודד, ויש יישובים יהודים בשטח שהוקצה למדינה הערבית). מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית", כנאמר במגילת העצמאות ולצד תוקף זה, "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות", כלומר ההכרה הבין-לאומית בזכותנו הטבעית וההיסטורית.
לא ישראל עוינת את האו"ם, אלא האו"ם את ישראל. אנו רואים את התפקיד המרכזי של אונר"א, סוכנות האו"ם להנצחת הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, באמצעות הנצחת מעמד ה"פליטות" והמאבק על תביעת "זכות" ה"שיבה", שמשמעותה חיסול מדינת ישראל. בטבח השבעה באוקטובר, הטובחים התחנכו לתאוות הטבח במוסדות החינוך של אונר"א. מתקניו של אונר"א, כולל בתי החולים ובתי הספר, הם מוסדות ששימשו לטרור נגד ישראל, למאגרי נשק קטלניים, לפירי מנהרות-טרור ולאחזקת ישראלים חטופים. עובדי אונר"א הם מחבלי חמאס לכל דבר, שרבים מהם השתתפו בפועל בטבח. בלבנון, אנו רואים את יוניפי"ל, שהמנדט שלו היה למנוע את פעילות חיזבאללה בדרום לבנון ותחת חסותו, נוצרה מפלצת הטרור המאיימת על צפון המדינה.
לאורך שנים רבות, האו"ם הוא ארגון עוין ובכל שנה, העצרת שלו מקבלת אוטומטית רשימה ארוכה של החלטות אבסורדיות נגד ישראל. אבן דרך מרכזית במסע העוין של האו"ם נגד ישראל היא ההחלטה האנטישמית, שהתקבלה ב-1975 בעצרת האו"ם ולפיה הציונות היא גזענות.
תכנית השלבים
להחלטה זו קדמה בשנה, פעולה חמורה לא פחות – הזמנתו של רב-המרצחים ערפאת לנאום בפני עצרת האו"ם, לפני חמישים שנה בדיוק, בנובמבר 1974.
היה זה בעיצומו של גל טרור אש"פיסטי נגד מדינת ישראל. רק שנתיים חלפו מאז הטבח במינכן, שבוצע בהוראתו של ערפאת, בידי ארגון "ספטמבר השחור", הזרוע הטרוריסטית המובחרת, מעין הנוח'בה של ארגונו פת"ח. רק חצי שנה חלפה מאז טבח הילדים במעלות, בידי החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, החברה באש"ף. הזמנתו של יו"ר אש"ף ערפאת לאו"ם הייתה חרפה לארגון ורוח גבית לטרור.
כדי להבין את משמעות הנאום, ראוי לציין שני אירועים אחרים באותה שנה. שבועיים לפני הנאום, החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט, שאש"ף הוא הנציג הבלעדי של הפלשתינאים ובכך נושלה ירדן מאחריות זו. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל ירדן, שתמכה בה למרות נאום נרגש של המלך חוסיין, בפתח הוועידה, נגד המהלך ובעד תפקידה של ירדן בייצוג זה. ניתן להבין את הצבעת הירדנים ואת עצם ההצבעה פה אחד, באמצעות דברים שכתב אבו-איאד, מראשי פת"ח והמקורב ביותר לערפאת, שאף עתיד היה לרשת אותו, אילו נשאר לחיות אחריו, שסיפר בספר זיכרונותיו "ללא מולדת" (1979), שאש"ף שלח חוליות חיסול לרבאט, כדי להבטיח שתתקבל ההחלטה הנכונה. האירוע השני היה חצי שנה לאחר אותו נאום, בהחלטת המועצה הלאומית הפלשתינאית לאמץ את תכנית השלבים של אש"ף.
תכנית זו הכשירה את הדרך להשגת המטרה של הארגון, מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל, בשלבים – נכונות לקבל רק חלק מהטריטוריה הפלשתינאית, כקרש קפיצה למימוש המטרה הכוללת. החלטה זו היא הבסיס להסכם אוסלו, שבאמצעותו קיבל אש"ף טריטוריה שהפכה מיד בסיס להמשך המאבק הטרוריסטי נגד קיומה של ישראל והחרפתו. היא גם מסבירה מדוע ההתנתקות לא הפכה את רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון", אלא לישות טרוריסטית רצחנית שממנה יצא טבח השבעה באוקטובר.
ב-13 בנובמבר 1974, התקבל רב-המרצחים בתשואות רמות וממושכות באולם העצרת. הוא עלה על הבמה לשאת את נאומו, כשהוא לבוש מדים, על חגורתו אקדח גדול ובידו ענף זית. השילוב של האקדח וענף הזית מבטא את האסטרטגיה של אש"ף לחיסול ישראל, מאז ועד היום. ביד האחת – אקדח המאבק הטרוריסטי וביד השנייה – ענף הזית של אחיזת העיניים בדמות מהלכים מדיניים, שנועדו לגמד את ישראל ולהשתלט על טריטוריה – כביכול בתהליך לשלום, אך למעשה כקרש קפיצה להמשך המאבק המזוין, הטרוריסטי.
הציונות ופשעה נגד היהודים
בחלקו הראשון של הנאום, נשא ערפאת מסר גלובלי, של הדה-קולוניזציה – שחרורם של עמי אסיה, אפריקה ודרום אמריקה מהשלטון הקולוניאליסטי, שהמאבק לשחרור פלשתין הוא חלק ממנו. כפי שהעמים המדוכאים האחרים נאבקו בקולוניאליזם וב"דיכוי הגזעני באמצעות קיפוח וטרור", כך גם מאבקו הצודק והחוקי של העם הפלשתינאי בישות הציונית הקולוניאליסטית והגזענית. המאבק הפלשתינאי הוא למען העולם כולו, "לקידום השלום, החירות, הצדק, השוויון והפיתוח, באמצעות מאבק בקולוניאליזם, באימפריאליזם, בניאו-קולוניאליזם ובגזענות על כל צורותיה, כולל הציונות". כל אלה, הקולוניאליזם, האימפריאליזם וכו' הם העולם הישן ההולך ומתמוטט והציונות היא הבולטת ביותר בתוכו.
בנאומו, הוא לא הזכיר את ישראל בשמה, וכינה אותה "הישות הציונית", "הישות הקולוניאליסטית" ו"הכובש את בתינו, הנהנה משדותינו, הקוטף את פירות עצינו" ומחה על כך שאותה ישות חברה באו"ם.
ערפאת שלל בנאומו את קיומו של עם יהודי, וטען שהציונות פשעה לא רק כלפי הפלשתינאים, אלא גם כלפי היהודים, שאותם היא ניתקה מהלאומיות שלהם בארצות שבהן הם ישבו, בשיתוף פעולה עם האנטישמים באותן ארצות.
"כמו שהשתמש הקולוניאליזם, בשעתו, בתושבים העניים והמנוצלים כדלק לתוקפנותו, וכמשענת להתיישבות, כך השתמשו הקולוניאליזם העולמי וההנהגה הציונית ביהודים העניים והמדוכאים שבאירופה, כדלק זול לתוקפנות וכמשענת להתיישבות ולאפליה הגזעית. בו-בזמן שהאידיאולוגיה הציונית שימשה, נגד עמנו, ליישוב פלשתין על ידי הפולשים הבאים מהמערב, היא שימשה גם לעקירת היהודים משורשיהם בארצות מולדתם ולהפיכתם לנוכרים בקרב העמים. זוהי אידאולוגיה קולוניאלית, קולוניזטורית, גזענית, מפלה וריאקציונית, הנפגשת עם האנטישמיות בנקודת המוצא שלה ואינה אלא הצד השני של אותה מטבע. הציונות גורסת, כי בני דת מסוימת, שהיא הדת היהודית, תהיה מולדתם אשר תהיה, אינם משתייכים למולדתם ואינם יכולים לחיות בה כאזרחים השווים לשאר האזרחים, בני עדות אחרות".
מיהם הטרוריסטים? הציונים
ערפאת תיאר את הציונות כפלישה קולוניאליסטית לפלשתין, בחסות הקולוניאליזם הבריטי שבא לידי ביטוי בהצהרת בלפור, שבה בריטניה "הבטיחה לציונות רכוש שאינו שייך לה". את תקופת המנדט הבריטי הוא מתאר כשלושים שנה שבהם "הצליחה התנועה הציונית, יחד עם בעל-בריתה הקולוניאלי, לגרום להגירתם של רבים מיהודי אירופה ולשדידת אדמותיהם של ערביי פלשתין". החלטת החלוקה של 29 בנובמבר 1947 היא מזימה משותפת לציונות ולמנדט הבריטי בתמיכת ארה"ב. את התנגדות הפלשתינאים לתכנית החלוקה, שהעניקה להם מדינה עצמאית בארץ ישראל, הוא מסביר ש"דמינו בכך לאמו האמתית של התינוק, שתבעה אותו אישה אחרת, כשסירבה להצעת שלמה לחתוך את תינוקה לשניים". את מלחמת השחרור הוא מכנה "השואה".
כיוון שעיקר המסר שלו הוא סירוב להכיר בקיומו של עם יהודי, הוא מסרב לראות בסכסוך סכסוך בין שני לאומים. "יסוד הבעיה אינו סכסוך דתי, או לאומי, בין שתי דתות, או בין שני לאומים, ואינו סכסוך-גבול בין שתי מדינות שכנות. זוהי בעייתו של עם, שמולדתו נשדדה ונושל מאדמתו כדי שרובו יחיה באוהלים בגלות".
לטענתו, הוא מפריד בין הציונות ליהדות, שהיא דת שהוא מכבד, ובין הקולקטיב היהודי לפרט היהודי. להפך, מי שפוגע ביהודים הם הציונים. "הציונות עדיין דבקה בהגירת היהודים מארצות מולדתם, וביצירת לאומיות מלאכותית עבורם, כתחליף ללאומיותם המקורית".
הוא מציע הקמת "מדינה חילונית דמוקרטית" בפלשתין, שבה יוכלו לחיות בשוויון היהודים "שיסכימו לחיות אתנו בשלום". כלפי המדינות התומכות בציונות הוא מתריס: "מדוע עמנו ומולדתנו חייבים לשאת את האחריות לבעיית ההגירה היהודית – אם עדיין קיימת בעיה כזאת בדמיונם של אחדים. ואני שואל, מדוע אין המתלהבים לבעיה – אם היא קיימת – נושאים באחריות. יפתחו את שערי ארצותיהם הרחבות, המסוגלות לקלוט את המהגרים האלה ולעזור להם".
בנאומו הצדיק ערפאת את הטרור, בכך שהוא הכחיש שמדובר בטרור. "מי שעומד לימינו של עניין צודק, ומי שנלחם למען חירות מולדתו ולמען עצמאותו, ונגד הפלישה והכיבוש והקולוניאליזם, אזי לא ייתכן בשום פנים ואופן שהתואר טרוריסט יהיה צודק לגביו". בכך הוא הקדים בחמישים שנה את עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". מיהם הטרוריסטים? הציונים, כמובן, שאותם הוא מאשים ב"טרור ברברי. ובכל זאת מעיזים הטרוריסטים הפולשים הגזעניים לכנות את מאבקיו הצודקים של עמנו בשם 'פעולות טרור'!".
מהנהר ועד הים…
חשוב מאוד להכיר את נאומו המכונן של ערפאת, כיוון שהוא מלמד אותנו מהי מהות המאבק הפלשתינאי מאז ועד היום: סירוב לקבל את העובדה שיש עם יהודי, ומכאן הסירוב לקיומה של מדינה יהודית. קיומה של מדינה יהודית היא עוול היסטורי, שיש לעקור אותו בשילוב מתוחכם של אקדח וענף זית. ענף הזית הוא הסכמי אוסלו. האקדח הוא טבח השבעה באוקטובר.
יורשיו וממשיכי דרכו של ערפאת הם סינוואר ואבו מאזן. סינוואר החזיק באקדח ואבו מאזן בענף הזית ומטרתם אותה מטרה – "מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית".
ביום האחד שבו חלק קטן מפלשתין, הנגב המערבי, נכבש בידי הפלשתינאים, ראינו מה צפוי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", במדינה ה"חילונית דמוקרטית"; בפלשתין החופשית. חופשית מנוכחות של יהודים.
