רינת ליבוביץ, מאלוני הבשן, נשואה ליהודה. בשנה האחרונה, הוא היה בבית שבועיים. "הוא לא הצליח להישאר בבית, כשאדמת הארץ בוערת", היא אומרת
בין ראש השנה ליום הכיפורים וסוכות, נפגשתי עם רינת ליבוביץ, מאלוני הבשן. רציתי לשמוע קצת איך זה להיות אשתו של מילואימניק, כבר שנה, מאז תחילת המלחמה. איך היא מתמודדת לבד עם בית, משפחה, עבודה ואיך בכלל מצליחים לנהל שגרה כשהבעל במילואים וברקע אזעקות מסוקים ומלחמה.
רינת דיברה בעיקר על יהודה, האיש שלה. הוא הגיבור, מבחינתה. הוא בכלל כבר בן 48 ולא אמור להיות במילואים, אבל עדיין בחר לשרת בהתנדבות ומאז אותו הבוקר של שמחת תורה, כשהוקפץ, הוא בשטח. במהלך התקופה, יצא לשבועיים התאווררות ומיד חזר. הוא לא הצליח להישאר בבית, כשאדמת הארץ בוערת.
היא גדלה בעפולה. הוא בחברון. כיום, הם גרים באלוני הבשן. היא אחות טיפול נמרץ במרכז הרפואי "צפון". הוא פרמדיק במד"א. היא גם חובשת מתנדבת במד"א ובזמנם החופשי, כשהוא לא במלחמה, או באפטר, הם יוצאים יחד לקריאות חירום. הם הורים לחמישה ילדים.
אורי, הבכור, בן 24 משרת במילואים כרגע ביחידת "פרא". בסדיר, היה בנח"ל. בשמחת תורה, הוא היה אמור להיות בחופשת שחרור, אבל באותו בוקר הוקפץ לבארי ובהמשך היה בעזה. אחרי כמה חודשי לחימה, הוא השתחרר מהסדיר והצטרף ליחידת המילואים "פרא" של הגולן.
הלל, בת 22, היא סטודנטית בירושלים.
עדי, בת 20, משרתת במג"ב בירושלים. נמצאת ברובע היהודי, בהר הבית והאזור.
שוהם היא שמיניסטית, לומדת בבקעת הירדן.
אל חי, בן הזקונים, יחגוג בע"ה בר-מצווה, בסוכות.
לא אמרת לו במהלך השנה הזאת, די, עשית מספיק, אתה אפילו כבר לא בגיל, תחזור הביתה?
רינת: "ברור שיצא לי כמה פעמים להגיד, ברגעי שבירה. אבל לא באמת יכולתי לבקש ממנו את זה. את צריכה להכיר את יהודה כדי להבין. הוא מגיע ממשפחה של עשרה ילדים. לפני 22 שנה, אח שלו, אלעזר שמאי הי"ד, נרצח בפיגוע באזור חברון, בערב יום הולדתו ה-21. הוא היה לפני השחרור מהצבא וניסה לסייע למשפחת דיקשטיין, שההורים ואחד הילדים נרצחו גם. אז לכאורה, יהודה היה יכול לותר על שירות קרבי. אבל במשפחת ליבוביץ, זה לא בא בחשבון. שמונת האחים, כולל אבא שלו וסבא שלו, הם נח"לאים. זה החינוך שקיבלו מהבית. תרומה למדינה ולעם ישראל. איפה שצריכים אותם – הם שם… אבא שלו, עד גיל 55, נלחם בג'בלאות. אני מסתכלת על אימא שלו שאיבדה בן ועכשיו, במלחמה, יש לה שבעה בנים במילואים. אני לא יודעת איך היא מצליחה לתפקד ולישון בלילה במשך השנה הזאת… בעצם, אני כן יודעת. היא אישה מדהימה ומיוחדת, עם אמונה מאוד מאוד חזקה באלוהים. זו אמונה שקשה להסביר במילים ונותנת הרבה כוחות והשראה. אז כשאת נשואה למישהו שמגיע ממשפחה שכזאת, גם אם ממש בא לי להגיד לו 'אתה לא הולך לשום מקום', זה לא באמת אפשרי".
שלוש דאגות
לאור העובדה שרינת גם היא ביום-יום שלה עוסקת בשליחות כאחות טיפול נמרץ, היא מבינה את המשמעות של נתינה ועשייה למען הכלל והחברה. היא הייתה מורה במקצועה ולפני שבע שנים עשתה את ההסבה לאחיות.
מה הביא אותך לשינוי?
רינת: "תמיד היה לי חלום להיות אחות, לטפל ולסייע, אבל חשבתי שעבודה במשמרות זה לא כל כך מתאים עם המשפחה. יש לי קרובת משפחה שהייתה אחות והיינו אוכלים יחד בשבתות ובחגים ותמיד ראיתי איך היא ממהרת למשמרות לילות ושבתות. זה נראה לי קשה עם ילדים. אבל סבתא שלי תמיד אמרה לי שאני אהיה אחות רחמנייה.
"כשהילדים קצת גדלו, והבן הקטן אל חי היה בן שלוש, החלטתי לעשות את ההסבה וללכת ללמוד אחיות. כשהילדים גדולים, זה יותר קל. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אבל אחד הדברים שהכי היו קשים לי בהתמודדות בשנה הזאת זה שהרבה פעמים יהודה היה בלי פלאפון וימים אנחנו לא מדברים ואז, הוא פתאום קופץ לאפטר ואני עובדת במשמרת שאי אפשר להשתחרר ממנה. לצערי, בעבודה, לא תמיד הצליחו להבין את הקושי הזה והזמן שנפגשנו היה ממש קצר. זה לא היה פשוט".
הוא מתנדב למילואים ואת מתנדבת במד"א איך הגעת לזה?
"בשוטף, כפרמדיק, יהודה יוצא הרבה פעמים לקריאות חירום. זה קורה הרבה גם בשבתות. בגלל שאני עובדת משמרות, הרבה פעמים זה יוצא על הזמן שלנו יחד, אז החלטתי לצאת לקורס חובשים וככה, אם יש קריאות, אנחנו יוצאים יחד ומנצלים את זמן הנסיעה חזרה לביחד. מדי פעם, אנחנו גם יוצאים למשמרות משותפות וזה כיף".
נסי לשתף, מה את מרגישה כשהוא במילואים כל כך הרבה זמן?
"זה מאוד קשוח. קודם כול, זה הדאגה. את כל הזמן בדאגות. בנוסף אליו, גם הבן במילואים והבת במג"ב, אז יש לי שלוש דאגות. יש תקופות שהוא בלי פלאפון, בלי תקשורת ואז פתאום יש שמועות על הרוגים. זה שעות של סיוט. יש את הפחד מהדפיקה בדלת. עד שאני לא מקבלת את שיחת הטלפון, שהם כולם בסדר, אני בפחד.
"לפעמים, אנשים בקבוצות ביישוב שולחים סרטונים על חיילים שנהרגים וזה מלחיץ. אנשים לא חושבים על זה, אבל כשיש לך בעל ובן במילואים, את לא רוצה לראות את זה בקבוצה של המושב. יש את זה מספיק בחדשות.
"אחרי הדאגות זה הלבד. היום-יום, השבתות, הקניות, החוויות. אנחנו אוהבים את הזמן שלנו ביחד ואני כבר תקופה לבד".
שבועיים בשנה
איך עברתם את ראש השנה?
רינת: "בראש השנה, הוא היה בלבנון. היה הרבה בכי וחוסר ודאות, יחד עם הרבה פיצוצים ואזעקות. אין פלאפון ומפלס הרגשות עולה. ההורים שלי היו אתנו בחג, זה הקל עלינו. בית הכנסת היה יחסית ריק, כי הרבה היו מגויסים, אבל התפילות היו חזקות ועוצמתיות.
"זה היה חג מאוד ארוך. בסעודה שלישית, בשבת, כבר ממש ספרנו את הדקות לצאת החג, לשמוע שהכול בסדר".
אחרי חג שכזה, לא אמרת לו די?
"אמרתי. ברור לי שאני רוצה אותו פה בבית, במיוחד בשבתות ובחגים. אבל מצד שני, אני רואה שהם עושים דברים חשובים כל כך. אנחנו כולנו זקוקים לשקט ולשלווה ושתושבי הצפון יוכלו לחזור לבתיהם. בנוסף, אם כולנו נגיד לגברים ולבנים שלנו לחזור הביתה, איך נסיים עם זה? מזלנו שיש לנו כאלה לוחמים טובים, שרצים לקרב מרצונם".
מה נותן לך כוחות להתמודד בתקופה הזאת?
"כשאני רואה את יהודה חוזר מהמילואים, עם אנרגיות וכוחות, והוא כולו באורות על ההצלחות של צה"ל, אני מבינה שהמאמץ שווה וזה נותן לי כוח. במהלך השנה הזאת, הוא היה שבועיים בבית, אבל זה לא התאים לו. הוא הרגיש שהוא חייב לחזור לעשייה. הוא מגיע ממשפחה אידאליסטית זה בנשמה שלהם להילחם".
איך הילדים מתמודדים עם העובדה שאבא כבר שנה במלחמה?
"הגדולים מבינים ומשתדלים לסייע. הבת הסטודנטית הייתה בבית בתחילת המלחמה ונתנה כתף וסייעה רבות. אני מנסה להיות הגיבורה החזקה ולשדר לילדים ובבית עסקים כרגיל ולא להפיל עליהם את הקושי.
"הבן הצעיר, שלקראת בר-מצווה, אמר לאבא שלו לאחרונה: 'שנה שלמה למדנו את הפרשה בטלפון. בבר מצווה שלי אתה חייב להיות!'. זה דור המלחמה".
את כנראה באמת גיבורה אם נתת לבת שלך להתגייס למג"ב
"לא שאלו אותי. זה היה החלום שלה מגיל צעיר להיות במג"ב. השירות שלה מאוד קשה ולא פשוט, אבל היא נמצאת במקום משמעותי, מגנה עלינו בירושלים. אני גאה בה מאוד".
לוקחת מה שמחזק
מי נותן לך תמיכה בכל התקופה הזאת?
רינת: "קודם כול, המשפחה. ההורים שלי שבאים להיות אתנו. ליהודה יש בגולן עוד שלושה אחים. אימא שלו מבקרת את כולם, מעודדת, מחלקת מתנות לכולנו. זה מחזק. יש גם את התמיכה של הקהילה. בהתחלה, הייתה הרבה מאוד תמיכה עם חבילות וארוחות ודאגה. עם הזמן, זה נעשה כל כך ארוך וזה קצת התרופף. אבל יש את החברות הטובות שיודעות לעטוף ולסייע. הן יודעות מתי אני צריכה איזה אוורור, או צ'ופר והן מאוד רגישות ושמות לב. הן כבר יודעות לזהות מתי להזמין לארוחה ולא לתת לי להרגיש המסכנה שבעלה במילואים וצריך להזמין אותה… ומתי אני צריכה להיות עם עצמי. אין כמו החברות שלי!
"לפעמים, אני שומעת נשים שמתבכיינות על דברים קטנים, או אומרות דברים לא לעניין. אני סוגרת את האוזניים. יש הרבה קולות מסביב שיכולים להחליש. אני משתדלת להתרחק ממה שמחליש ולצרוך עוד ממה שמחזק".
כשאני שואלת את רינת. ומה היא עושה למען עצמה? היא נאנחת אנחה גדולה ועונה:
"הייתי מאוד פדנטית לפני המלחמה. הכול היה צריך להיות מתוקתק. היום, למדתי להרפות. מה שאפשר לדחות – דוחים. אם הבית לא נקי, או לא מסודר, זה לא סוף העולם. אני משחררת. למדתי להיעזר באנשים מבחוץ, בחברים. אני גם משתדלת לצאת עם חברות. בשבוע שעבר, היה כנס נשים בירושלים, עם הופעות וסליחות. חברות דאגו לכרטיסים ונסענו, כי הייתי צריכה להתאוורר וזה נתן לי הרבה כוחות".
ספרי קצת על רגעי משבר כשהבעל במילואים
"יש מלא. זה כבר שנה הסיפור הארוך הזה. אבל משהו קטן. יום אחד, אמרתי לילדים שניסע לסרט בחיפה. הגענו לחיפה, פתאום אין ווייז בחיפה. תעינו והתברברנו המון זמן בדרך… בסוף, הגענו. היה אחלה סרט, אבל בדרך חזרה, מתפוצץ לי הגלגל וזה? רכב חשמלי בלי גלגל רזרבי.
"בדרך כלל, במקרה כזה, אני מתקשרת ליהודה והוא מוצא לי פתרונות… יהודה היה בלי טלפון. לילה. אני בחיפה עם הילדים, בלי גלגל רזרבי. הרגשתי לבד. הייתי ממש חסרת אונים. שלחתי הודעה במייל היישובי – מי יכול לעזור. בסוף, הגעתי ל'ידידים', שהגיעו אחרי שעה וחצי לעזור. הגענו הביתה לקראת בוקר, מותשים".
הקונספירציה…
איזה יהודה תקבלי אחרי המלחמה? הוא השתנה?
"ברור. הוא ראה הרבה דברים קשים. הוא חזר אחרת. הוא כמובן יצטרך לטפל בעצמו.
האמת היא שיש גם צדדים חיוביים. הוא יהודה קצת אחר, עם הרבה עוצמות. אני מקבלת אותו בתחושה שהוא מרגיש יותר משמעותי. הוא עושה משהו טוב שמחזק אותו. פתאום חל בו שינוי. כשהוא בבית, הוא יותר יוזם. בואי נצא, בואי נעשה, לכי תקני, תבזבזי. אחרי תקופה כזאת, מבינים את ערך החיים והזמן".
ומה השתנה בך בתקופה הזאת?
"למדתי לבקש עזרה, מה שלפני כן לא הייתי עושה. גם אם זה לא כל כך נעים לי. יהודה הוא הנדימן. הכול הוא עושה בבית וחוק מרפי דואג לזה שדווקא כשהוא לא נמצא, כל התקלות באות.
"לפני כמה שבועות, התפוצץ לי הדוד. התקשרתי לשכן שיעזור. התקלקלה לי מכונת הכביסה ביום רביעי אחד. הטכנאי אמר לי שיוכל להגיע רק ביום שישי. חשבתי לעצמי איך אסתדר בלי מכונה עד יום שישי. כתבתי בגוגל – תקלות במכונת כביסה. מצאתי ביו טיוב סרטון… הסתבר שזו בעיה בגומייה. החלטתי שאין מה לעשות, אני לא מחכה ליום שישי, או שאצליח, או שלא. פירקתי ברגים מאחורה, במשך שלוש שעות. על כל בורג שהצלחתי לפרק, נתתי קללה לכל המחבלים… זה היה קשה ומתסכל, אבל בסוף הצלחתי. תכל'ס, גיליתי שאנחנו כל-יכולות… למדתי גם לכוון שעון שבת, להפקיד צ'קים ועוד כל מיני דברים שלא הייתי עושה קודם.
"נראה לי בכלל שכל המילואים זה קונספירציה עלינו, הנשים, ללמוד להיות חזקות יותר ולעשות דברים בעצמנו. גיליתי את כוחי ועוצם ידי. אפילו הצלחתי לתקן מכונת כביסה. בנימה רצינית יותר, אני רק מאחלת, מבקשת ומתפללת שכל החיילים יחזרו בשלום וגם השבויים והנעדרים ונחזור לשפיות שלנו לחיים שהיו לנו".
