במרוצת השנים, מאז מלחמת ששת הימים, עברו הדרוזים בגולן מרחק מנטאלי אדיר. מניכור והחרמה, כשניסו לכפות עליהם אזרחות ישראלית ועד לתחושת שייכות ישראלית גאה
עם שחרור הגולן, ביום השישי של מלחמת ששת הימים, עמדו תושבי הכפרים הדרוזיים בגולן לברוח לסוריה, כמו שאר התושבים הערבים. צה"ל שלח קצינים דרוזים לשכנע אותם, לדבר אל לבם ולהפציר בהם להישאר. וכך היה. רובם המכריע נשארו והמעטים שעברו לקרוביהם בכפר חד'ר, שנשאר ממזרח לקו העצירה של צה"ל, חזרו בתוך ימים אחדים.
מערכת היחסים בין הדרוזים בגולן לבינינו ידעה מעלות ומורדות. ההתחלה הייתה מבטיחה. הדרוזים בגולן השתתפו בחגיגות יום העצמאות של היישובים היהודים, הניפו את דגלי ישראל והיחסים היו יחסי ידידות גלויים.
בחודשים שלאחר שחרור הגולן, יזם השר יגאל אלון את סיפוח הגולן לריבונות ישראל. במסגרת המהלך, הוא נפגש עם מנהיגי הדרוזים בגולן. הם הביעו באוזניו תמיכה במהלך. הם רצו בריבונות ישראל והיה בכוונתם להיות אזרחים לכל דבר ולשרת בצה"ל, כאחיהם בגליל ובכרמל. זו הייתה גישתם של מרבית הדרוזים בגולן. היא נבעה מהמסורת הדתית שלהם, המצווה עליהם נאמנות למדינה שבה הם חיים ולשלטונה, כדי להבטיח את הישרדות העדה, כל עוד המדינה אינה פוגעת בהם.
מה שטרף את הקלפים היה הסכם השלום עם מצרים והנסיגה הישראלית מסיני. החלטה זו גרמה להם לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שהשיקול ההישרדותי מחייב אותם לנהוג אחרת. אם ישראל היא משענת קנה רצוץ, מי מבטיח להם שהיא לא תיסוג גם מהגולן, והם יופקרו לשלטון הסורי שואף הנקם? טוב להם בדמוקרטיה הישראלית, אך מוטב להיות זהירים ולהזדהות עם סוריה.
הרוחות הללו הגיעו לנקודת רתיחה לאחר חוק הגולן. הם לא יצאו למחאה נגד החוק עצמו, כל עוד לא נגע בהם באופן ספציפי. השבר היה כאשר ישראל ניסתה לכפות עליהם בכוח אזרחות. הייתה זו איוולת. במקום לנהוג בחוכמה, לאפשר למי שרוצה לגשת למשרד הפנים בקצרין ולהתאזרח, צה"ל הופעל כדי לאזרח אותם ולחלק להם תעודות זהות ישראליות באלימות ובכוח. כל המומחים הזהירו מהתנגשות דמים, אך שר הביטחון, אריק שרון, שור נגח, לא שעה להם ומאחורי גבו של בגין, שניסה לעכב בעדו, לא עצר באדום והפעיל כוח, שכצפוי נתקל בכוח נגדי, אלים ונחוש ולא השיג את מטרתו.
חשדנות ומסוגרוּת
האיוולת הזאת גרמה לאינתיפאדה שארכה מספר חודשים, ולחרם של אנשי הדת על כל מי שייקח אזרחות, והעיבה על היחסים עם הדרוזים, לאורך שנים. מדי שנה, ביום השנה לאכיפת התעודות הזהות, שבו הדרוזים והפגינו. הם הזדהו כסורים, תלו את דגלי סוריה והציגו בפני העולם רצון בשלטון הסורי.
למרות זאת, היחסים בינם לבינינו, תושבי הגולן היהודים, נשארו חמים וטובים. דרוזים רבים עבדו ועובדים אצלנו. בילינו, ואנו מבלים, במסעדות שלהם.
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90', הדרוזים הצהירו בראיונות לתקשורת על תמיכתם במסירת הגולן לסורים. בשיחות פרטיות, לעומת זאת, רובם הביעו תקווה שהגולן יישאר ישראלי. הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית. הם נהנים מפריחה כלכלית. הם רואים את בני משפחותיהם בסוריה נאנקים תחת הרודנות של אסד וחיים בעוני מנוון. אותם אנשים, למעט אמיצים בודדים, אמרו דברים הפוכים כאשר היו מיקרופונים ומצלמות בסביבה.
לאחר ניצחוננו במאבק, כשסוגיית הגולן לא עמדה עוד על הפרק, ועיתונאים לא הסתובבו בכפרים הדרוזיים ושאלו לדעתם, קיווינו שניתן יהיה להדק את הקשרים, אך הדרוזים היו עדיין חשדנים ומסוגרים. מלחמת האזרחים בסוריה חוללה את השינוי. מצד אחד, הדרוזים הבינו עד כמה גדול הפער בין החיים בישראל לחיים בסוריה, עד כמה האזרחים הסורים אומללים וחייהם שווים כקליפת השום. מצד שני, הם הבינו את הלך הרוח בישראל, שמעו את האנשים שתמכו בעבר בנסיגה וכעת, שינו את דעתם והבינו שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
מרגישים ישראלים
בעשור האחרון, שיתוף הפעולה בינינו לבין הדרוזים, בכלכלה, בחינוך, בתרבות, בבריאות ובאיכות הסביבה הלך והתהדק. וכך גם תחושת הישראליות של הדרוזים. מלחמת "חרבות ברזל" חיזקה את המגמה. התובנה של הדרוזים מי עמית ומי טורף, מי הם ידידיהם ומי הם אויביהם, התבהרה מיום ליום. הם ראו כיצד הם הופכים ליעד למתקפת חיזבאללה – אזעקות, נפילות בתוך היישובים ועוד. הטבח הנורא בילדי מג'דל שמס חידד את התובנה הזאת בצורה חדה וחותכת. אם הטבח המחיש להם מעל לכל ספק מי הטורף, האהדה והסולידריות של החברה הישראלית, על כל חלקיה וגווניה, אחרי הטבח; ביקורי ההזדהות של עשרות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ ומכל שדרות הציבור בימי האבל ובעיקר – החיבוק החם שלנו, התושבים היהודים בגולן, המחישו להם היטב מי העמית. כך גם התגובה הישראלית החריפה: חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, שהבהירה להם שאיננו מפרידים בין דם יהודי לדם דרוזי.
בחודשי המלחמה שוחחתי עם דרוזים רבים, ושאלתי אותם לדעתם על המתרחש. מגוון הדעות בקרבם נע בין "צריך להיכנס בהם בכל הכוח, לפעול בלבנון ולהשמיד את חיזבאללה ולא לעצור בעזה עד השמדת חמאס" לבין "הדבר החשוב ביותר הוא לשחרר את החטופים ולהגיע להסכם שיפסיק את המלחמה". זה בדיוק מגוון הדעות הקיים בקרב אזרחי ישראל, היהודים והדרוזים. את דעותיהם הם השמיעו בגוף ראשון רבים – "אנחנו". אנחנו, קרי מדינת ישראל.
אחרי הטבח, הגיע לגולן לצורך כתבה ב"הארץ" התועמלן האנטי-ישראלי, גדעון לוי. הוא שפך הרבה דמעות תנין על רצח הילדים, אך עיקר הכתבה היה הטענה שכמו חיזבאללה, כך גם צה"ל רוצח ילדים בעזה. אין הבדל. ואפילו הוא (!), ככל שהוא התאמץ לפגוע בישראל, לא יכול היה להכחיש את ששמעו אוזניו וראו עיניו: "בעולם הגדירו אותה כעיירה תחת כיבוש, או כעיירה בשטח כבוש שסופח, אבל רוב התושבים עמם שוחחנו אתמול, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו שהם מרגישים ישראלים".
למסד את הקשר
המלחמה האיצה מהלך מהותי, המתרחש בשנים האחרונות מתחת לפני השטח – יותר ויותר דרוזים קיבלו אזרחות ישראלית. רשמית, החרם הדתי לא הוסר, אך בפועל, הוא היה לאות מתה. לצד מגמת ההתאזרחות, גם מגמה של התחיילות. בכל אחד מארבעת הכפרים הדרוזיים, קמה מחלקת הגנה (כיתת כוננות) צה"לית. הלוחמים התגייסו לצה"ל, עברו טירונות שלב ב', קיבלו מדים, נשק וציוד לחימה וצה"ל מאמן אותם. רק השבוע, השתתפתי במטווח, כלוחם במחלקת ההגנה של אורטל, לצד לוחמים במחלקת ההגנה של עין קיניה. פתאום, המחזה שעד לאחרונה נראה כמו מדע בדיוני, היה טבעי כל כך.
זה הזמן למסד את הקשר. לא לנהוג כפיל בחנות חרסינה, בשיטותיו של אריק שרון, אלא בהידברות שקטה ומכבדת, להביא להתאזרחות קולקטיבית גלויה של הדרוזים בגולן ולגיוס בני העדה לצה"ל, כמו בני עדתם בגליל ובכרמל. אני מאמין שזה אפשרי.
