יחידת חילוץ זו הקרבה משפחתית, אין ספק, אבל באותה נשימה, זו גם גאווה משפחתית. כל דבר מכבד את בעליו, אבל אני בת של מתנדב ביחידת חילוץ גולן
אני רוצה לספר קצת על יחידת החילוץ וההתנדבות מנקודת המבט שלי, של בת לאבא מתנדב.
זה יכול להיות ביום שישי, בשבת עצמה, בחג, או בכל יום אחר במהלך השבוע. זה תמיד מתחיל מוקדם יותר באותו היום, כשזורקים בבית בדיחה על זה שהיום יום חם ובטוח יהיה מלא חילוצים. ואז זה מגיע. הטלפון של אבא מצלצל, אבל לא הצלצול הרגיל שלו, אלא הצלצול הרועש, האחר, השונה, זה ששמור רק לחילוצים ואחריו – כל הבית נדרך, נכנס למין כוננות כזאת.
" מה קרה?", שואלת אחת הבנות. "חילוץ?", מישהי שואלת את המובן מאליו.
אבא מחייך, אם יכול להסביר מסביר, אחר כך הוא עולה במהירות לחדר שלו, מחליף לחולצה הכתומה שמזוהה עם היחידה, יורד עם מכשיר הקשר ביד והטלפון שצמוד לאוזן, מנפנף לכולם להתראות, מתניע את הרכב ונוסע להציל חיים.
אחר כך, נהיה קצת שקט בבית, אבל אנחנו כבר מתורגלים למצב שפתאום אבא נעלם ואף פעם לא יודעים בוודאות מתי יחזור. זאת כבר נהייתה השגרה שלנו ואני משערת שגם של עוד כמה משפחות, שאחד ההורים שלהם מתנדב ביחידת חילוץ גולן.
צריכים אותו יותר
כשהייתי קטנה, אני זוכרת שהיה לי קשה כשאבא נסע לחילוצים בשבת. לא הצלחתי להבין למה הוא מסתובב עם הטלפון עליו בשבת, למה הוא נוגע בו, למה לפעמים, אחי הגדול עושה קידוש, כי אבא לא נמצא ובעיקר – למה הוא נוסע בשבת. כל החברות שאלו אותי על הנושא הזה וגמגמתי משהו בתשובה, מנסה לשנות את הנושא, כי הרגשתי מבוכה גדולה בקשר לזה.
את הגאווה הזאת פיתחתי עם הזמן, כשאבא הראה לי תמונות מחילוצים, או סיפר חוויות מעניינות וכשמישהו משבח את היחידה, אני מרגישה גאווה ענקית להיות חלק מזה. עם הזמן, הבנתי שאבא שלי עושה משהו משמעותי וגדול
היום, לא קשה לי שאבא נוסע לחילוצים בשבת. אני מבינה למה הטלפון עליו כל הזמן, לכל מקרה חירום, שהלוואי ולא יבוא, ואני יודעת שכשהוא נוגע בו זה בשביל הצלת חיים. כשאח שלי עושה קידוש במקומו, אנחנו עושים מזה אווירה וצחוקים. היום, חברות שלי לא שואלות אותי למה אבא שלי נוסע בשבת. הן יודעות לבד ואני חשה גאווה גדולה בקשר לזה. את הגאווה הזאת פיתחתי עם הזמן, כשאבא הראה לי תמונות מחילוצים, או סיפר חוויות מעניינות וכשמישהו משבח את היחידה, אני מרגישה גאווה ענקית להיות חלק מזה. עם הזמן, הבנתי שאבא שלי עושה משהו משמעותי וגדול.
אך יחד עם כל הגאווה יש גם הרבה קושי. למשל, לא מזמן היה לי תור לפיזיותרפיה, אימא שלי לא הייתה בבית ואבא אמר שייקח אותי. שעה לפני התור, הוא הוקפץ לחילוץ ואני הרגשתי תערובת חמוצה של כעס ואכזבה – האם החילוצים יותר חשובים לו ממני? בסוף, נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי שהוא אבא שלי, שהוא אוהב אותי כמובן ועם זאת, יש לו אחריות, מחוייבות, יש כרגע אנשים שצריכים אותו יותר ממני. הזכרתי לעצמי שהוא לא הולך לשחק, אלא להציל חיים.
יחידת החילוץ לא נגמרת רק בחילוצים עצמם, זה משהו שחי בבית כל הזמן. בזה שלאבא תפוסות קצת הרגליים מהחילוץ האחרון, מההתלבטות אם לנסוע לשבת, כי אולי יהיו חילוצים ואבא לא יכול לפספס. בהשתלמויות, בארגונים, בבדיקת ציוד של היחידה שבהם כמובן אבא משתתף, אז הוא לא בבית ועוד. יחידת חילוץ זו הקרבה משפחתית, אין ספק, אבל באותה נשימה, זו גם גאווה משפחתית. בבית שלנו ובעוד עשרות משפחות של מתנדבי יחידת חילוץ גולן, המלאכים בכתום. ובכל מקרה, אם חלילה נקלעתם לצרה, חייגו 100 והמלאכים בכתום יבואו לחלץ.
