היא ממש לא מתלהבת מההגדרה שלה כגיבורה. ליאת שקד, מנטור, נשואה לשרוליק ואם לשלושה, עובדת על עצמה בדיוק בזה: לא להיות חזקה מדי. בעיניי, היא גיבורה. גדולה
את ליאת שקד, מנטור, אני מכירה כבר כמעט 20 שנה. כשנפגשנו לראשונה, היא הייתה ליאת אברג'ל, מקרני שומרון, מדריכת טיולים צעירה בשירות לאומי, במדרשה לטיולים בחצור. הייתי רכזת ההדרכה שלה. אני זוכרת אותה מהתקופה ההיא, בחורה נמרצת, דעתנית, מדריכה מעולה, עם כריזמה וכושר ביטוי, שלקחה כל טיול ברצינות וידעה להעביר את ההדרכות במקצוענות. היא הייתה שקדנית, לומדת היטב את החומר לקראת כל טיול ויודעת לתקשר ולהתחבר לקבוצות מכל הסוגים, תלמידים ומבוגרים.
שנים אחר כך, היא עלתה לגולן עם המשפחה, בחרה לגור בנטור ונפגשנו שוב. היום, היא נשואה לשרוליק כבר 17 שנים ואימא לנווה בן 14, נצר בן 11 ואורי הקטנה בת 5. את שרוליק, ישראל, האיש שלה, היא הכירה בטיול בגולן. היא הצטרפה לטיול חברים בנחל עיט, הוא היה שם, בחור שקט ועוצמתי, קצין בדובדבן. באותו טיול, הייתה לו חברה וזה היה כמובן אחרי שהיא ביררה… שנה אחר כך, החבר המשותף זכר ודאג לשידוך. אחרי שלושה חודשים של היכרות, הם התארסו ואחרי עוד חמישה חודשים, התחתנו. לשאלתי, אם ידעה לקראת מה היא הולכת כשהתחתנה עם קצין בדובדבן, היא עונה לי בישירות מוחלטת, שתאפיין את המשך שיחתנו: "בתור ילדה בת 22, עם לבבות בעיניים והרגשה מדהימה שמצאתי את ה"אחד", בכלל לא התעמקתי בזה. ידעתי שהחלום שלו זה להיות מפלג לוחמים ביחידה ושזה יהיה קשה, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה קשה ושזה יימשך שנים רבות כל כך".
לא להיות חזקה מדי
בימי החנוכה, בחרתי דווקא לשמוע סיפור של גיבורה. בעיניי, נשים שנשואות לאנשי צבא הן הגיבורות האמתיות. ליאת לא מתלהבת, בלשון המעטה, מהעובדה שאני מכנה אותה גיבורה.
ליאת: "מעדיפה לדבר בשם עצמי. חושבים שאנחנו גיבורות וחזקות וג'דעיות ו'קטן עלינו'. בפועל, זו התמודדות לא פשוטה, יום–יומית. אנחנו לא באמת כל כך חזקות. אנחנו נשברות לא מעט, הילדים בהחלט יכולים להתיש, אנחנו חוות הרבה רגעים של בדידות, של חוסר אונים שלא תמיד החברה מודעת להם.
"הרבה פעמים אני שומעת את המשפט: 'אין, את חזקה, אני בחיים לא הייתי יכולה להתמודד'. זאת אמירה מקטינה, כי היא לא רואה את כל המאמץ, העבודה העצמית שלך, ההתמודדות היום–יומית שיש בה הרבה פגיעות ורגעים לא פשוטים. לא נולדתי חזקה והיום, אני בדיוק עובדת על עצמי בזה: לא להיות חזקה מדי. להראות פגיעות. חולשה. משם, צומח שיח וחיבור. מה שאני אומרת, זה שהתדמית הזאת של 'כל יכולה' היא לא נכונה.
"לקח לי שנים לספר לשכנים ולחברים שאני לבד עם הילדים בשבת. לפעמים, גם שתי שבתות ברצף. לא רציתי להראות חולשה. הייתה לי תדמית של 'סופרוומן' לשמר. נפרדתי מהתדמית הזו לשלום, אבל עד היום קשה לי 'ליפול' על מישהו. עם החברים הקרובים, אני מרגישה הרבה יותר בנוח. חושבת שחשוב להעלות את העניין גם בקהילות הקטנות בגולן, שכולם מכירים את כולם ובכל זאת: יש איזו תפיסה כזו ש'היא בטח מסודרת', 'היא אישה חזקה ועצמאית'. עדיין, עניין הבדידות הוא תמיד אישו ונדרשת יותר מודעות בקהילה לנושא. גם אם זה אפילו לשאול 'מה נשמע? איך את?' יכול להרים.
"הרבה פעמים אני שואלת את עצמי: עד כמה אני מרגישה נוח עם הלבד שלי? האם מתרגלים לזה בכלל? התשובה היא לא. גם היום, במפגשי חברים, כשכולם מגיעים בזוגות, כאילו מוזר לבוא לבד. לפעמים, אני מתלבטת לגבי אירועים חברתיים, כי יש איזו אי–נוחות. לפעמים, אני מגייסת חברה, או מודיעה לזוג מראש שיתכוננו: 'אני אתכם באירוע!'
בתחילת הדרך, הזמנות לחתונות ואירועים עוררו בי חרדה קלה. תמונה בה אני יושבת עם עצמי בשולחן… לא מכירה אף אחד. במהלך השנים, אולי המצבים האלו פיתחו לי איזו יכולת התחברות מהירה עם אנשים, סמול טוק
"האמת, בתחילת הדרך, הזמנות לחתונות ואירועים עוררו בי חרדה קלה. תמונה בה אני יושבת עם עצמי בשולחן… לא מכירה אף אחד. במהלך השנים, אולי המצבים האלו פיתחו לי איזו יכולת התחברות מהירה עם אנשים, סמול טוק. מצד שני, כשאת מגיעה לצבא, גם שם את סוג של עוף מוזר: שישי בערב, עשרות חיילים עומדים בדממה ואת נכנסת עם הקטנים וכל הרעש וההמולה ועשרות זוגות של עיניים עליכם".
"הקפצה", מילה שנואה
ליאת, בחורה מלאת קסם וכריזמה, סוחפת אותי בסיפורים על עולמה של אשתו–של–איש–הצבא. שרוליק, בן ה-39, היה בהתחלה לוחם. בשנים האחרונות, עבר לתפקיד פחות קרבי, אבל רחוק מהבית.
ליאת: "לפעמים, אנשים חושבים שאם הוא עבר לתפקיד אחר, אז זה חיים קלים. זו טעות! יש תקופות של מבצעים, או מתיחות ביטחונית, שהוא לא מגיע שבועות הביתה".
איך מתמודדים עם חיים מהסוג הזה?
"השנה הראשונה של הנישואים הייתה הכי קשה, אבל היו עוד קשות אחריה. מצד אחד, זוג צעיר שרק התחתן, אבל חמישה ימים אחרי החתונה, הוא חזר לצבא. לא היה ירח דבש, לא הצלחנו ממש להכיר כזוג נשוי. אנחנו תמיד צוחקים על זה שביום הנישואים השלישי שלנו, אמרנו שאנחנו חוגגים יום נישואים ראשון, כי אצלנו, בשלוש שנים, היינו ביחד אפילו פחות זמן ממה שזוגות בדרך כלל חווה בשנה הראשונה.
"אני זוכרת את ההתחלה. הייתי טורחת, מכינה, מתרגשת ומתכוננת לשבתות שהוא יגיע מהצבא והרבה פעמים, הוא הוקפץ בחזרה, שעה אחרי שהגיע. היו לי הרבה מאוד רגעי שבירה ובכי ונפילות. המילה השנואה עליי מאז ועד היום היא 'הקפצה'. הייתי לבד בשבתות, מאוכזבת ועצובה ואחריהן, הייתי צריכה להתחיל שבוע חדש, בלי כוחות ועם מצברים ריקים. המצב הזה לימד אותי שגם כשאני מגיעה לקצה גבול היכולת, אני מגלה שזה לא הסוף ויש רגעים קשים יותר וגם אתם, אני יכולה לבחור ולהצליח להתמודד. מתוך זה, לומדים פחות לצפות ולהתאכזב ולהעריך את הרגעים היפים. כל רגע הוא נחשב ומשמעותי. עם השנים, למדתי איך מתוך תסכולים וכעסים, וצבא שמשתלט לפעמים על כל חלקה טובה,
לומדים לשמור על הזוגיות, וזו עבודה יום–יומית. לומדים להשלים עם סדרי העדיפויות: שקודם הוא נשוי לצבא ורק אחר כך לי ואני מבינה שהעולם לא סובב סביבי. זה שיעור חשוב, שאני לא המרכז. יש ערכים ומטרות שהם מעליי
לומדים לשמור על הזוגיות, וזו עבודה יום–יומית. לומדים להשלים עם סדרי העדיפויות: שקודם הוא נשוי לצבא ורק אחר כך לי ואני מבינה שהעולם לא סובב סביבי. זה שיעור חשוב, שאני לא המרכז. יש ערכים ומטרות שהם מעליי ואני מרגישה שגם היום, אני אומנם מקריבה וחיה אותם גם דרך השירות של שרול, אבל גם בדרכי. הרבה מזה מגיע בזכות העבודה התעסוקתית שאני עושה עם חיילים קרביים וחיילים בפריפריה.
"אחרי ארבע שנים קשות, הבנתי שאני מחוברת לדרך ושזאת הבחירה שלי, לא פחות משלו. זה לא אילוץ שנתקעתי אתו. ההבנה שאני במוד של בחירה מאוד הקלה רגשית, מנטלית, עם הרבה אתגרים. הפחיתה גם מתחים בינינו ונתנה לי שלווה. השאלה היא לא אם אני יכולה להתמודד עם זה, השאלה היא איך. יכולתי ליפול לעצב, תסכול ורחמים עצמיים, רגעים שכמובן נוכחים גם היום, ולשבת כל היום על הכורסה עם סדרות של 'נטפליקס', אבל הציפייה שלי מעצמי היום היא אחרת.
"בשנים האחרונות, אני נמצאת בהרבה מאוד תהליכי למידה: תואר שני, קורסים בשיווק, ייעוץ קריירה, ספרים מקצועיים בהנחיה ואימון – זה נותן לי המון משמעות, כוחות, הרגשה שאני בגדילה ועשייה, למרות שמאתגר. אני יוצאת לרוץ, או לאימון, או נכנסת למטבח לאפות. אני מאוד אוהבת לאפות ולמלא את הבית בריחות. בכל זאת, גדלתי בבית מרוקאי, כנראה שזה משם. לקרוא ספר טוב, לעשות דברים שמעלים לי את מצב הרוח. ההתמודדות הזאת גם הפכה אותי לאישה מאוד עצמאית, שיודעת לקבל החלטות. למשל, ללכת ולקנות רכב לבד, לבנות בית לבד… אישה שמודעת לעצמה ולצרכים שלה ורוצה להתפתח מקצועית, ולא לחסות בצלו–של".
החיים קורים עכשיו
במה זה מתבטא?
ליאת: "לפעמים, אני מדברת עם נשים של אנשי צבא, שמסבירות את הבחירות התעסוקתיות שלהן כאיזושהי פשרה עם הקריירה התובענית הנוספת בבית. הבנתי שאני לא רוצה להתעורר בגיל 40 ולמצוא את עצמי בעבודה שאני לא אוהבת, עם הרבה דברים שרציתי, אבל מצאתי תירוצים למה לא עכשיו. נגמרו התירוצים. החיים שלי קורים כאן ועכשיו. אני נלחמת כל הזמן בתוך האילוצים למצוא את האיך. לאורך כל הדרך, היה לי חשוב להתפתח בעצמי ולהגשים את עצמי. למדתי תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת ותואר שני בייעוץ ארגוני, אימון, הנחיית קבוצות, ייעוץ קריירה. כל הזמן, אני לוקחת קורסים ומתפתחת ולא מוותרת על עצמי לרגע.
בתוך זה, כל הזמן יש רגעים קשים והתמודדויות, אבל הכי חשוב זה לא להרגיש קורבן של הנסיבות והייתי שם. משם, הדרך קצרה להמון רגשות שליליים, לצפות מהיציע על החיים שלי שקורים למטה במגרש
"בתוך זה, כל הזמן יש רגעים קשים והתמודדויות, אבל הכי חשוב זה לא להרגיש קורבן של הנסיבות והייתי שם. משם, הדרך קצרה להמון רגשות שליליים, לצפות מהיציע על החיים שלי שקורים למטה במגרש. ניתוק מכל הכוחות, והיכולות והכישורים והמתנות המדהימות שיש לי להביא לעולם. כל אישה יכולה לייצר את המציאות שלה. האתגר הוא – 'האיך'. הצבא נוכח כל הזמן. הוא חלק משמעותי בחיים שלנו ובתוך זה, צריך לדעת איך לנהל את הזוגיות והמשפחה ואת עצמנו".
קצת קשה לא לוותר על עצמך, כשאת מגדלת לבד את הילדים?
"לא מסכימה אתך. אתן דוגמה: יש לי פרויקט שאני עושה עם הצבא. אני עובדת עם חיילים קרביים, לקראת השחרור, על עיבוד חוויות הצבא והכנה לאזרחות. אני יוצאת לחמישה ימים מהבית, לטובת הפרויקט הזה, כמה פעמים בשנה. יכולתי להגיד לעצמי שקשה לי ואין מי שיהיה עם הילדים ואני לא יכולה לעשות את זה, אבל הפרויקט הזה הוא משמעותי לי, נותן לי המון כוחות והשראה ויצירה.
"לעשות שיהיה להם קצת יותר קל במעבר לאזרחות. ההבנה המפתיעה היא: שאפשר למצוא פתרונות! אז שרוליק מכניס ביומן שלו את התאריכים האלו, כחשובים, שבהם הוא משתדל להגיע יותר ואפשר למצוא פתרונות ועזרה עם הילדים. עובדה שאני מצליחה לעשות את זה, אבל זה מצליח לי גם בזכות העובדה ששרול מבין את החשיבות, לאפשר לי לממש את עצמי ולהתפתח ולעשות דברים שממלאים אותי. גיליתי שגם בצבא אפשר להתגמש. זאת מערכת יותר גמישה ממה שנהוג לחשוב, כמו שאני אומרת: האדם עושה את התפקיד. האמת, אני גם קצת לוחמת בעצמי ודורשת את ההתגמשות הזאת לטובת העיסוקים שלי, כשאפשרי וגם קצת כשלא. אני לא תמיד עושה לשרול חיים קלים, במובן הזה".
איך הילדים מתמודדים עם אבא רחוק?
"כל אחד מהם מתמודד עם זה אחרת. כשנווה נולד, שרוליק היה בבית, בלימודי התואר הראשון. אז את השנתיים הראשונות שלו, הוא חווה עם אבא בבית וכשהוא גדל, הוא יוזם את הקשר. הם מדברים הרבה, עושים דברים יחד, כששרוליק בבית. גם עם נצר יצא שהוא היה בשנה הראשונה שלו בבית, הוא למד אז לתואר שני. אורי הקטנה היא היחידה שנולדה למציאות שאבא מעט בבית והיא באמת הכי שואלת וכל בוקר שלה מתחיל ב'מתי אבא מגיע?' וכשהוא בבית, הם באמת כולם נצמדים אליו כמה שיותר, באופן טבעי.
"אני מוצאת את עצמי מתמודדת גם עם השאלות שלהם ומתווכת להם את החשיבות והמשמעות של התפקיד של אבא, אבל באותה נשימה, גם את החשיבות והמשמעות של העבודה של אימא. לפעמים, כן, יש גם בייביסיטר. אנחנו גם עושים הרבה שיחות וידאו, סופרים יחד את הימים וזה חלק מהחיים שלנו. הרבה פעמים, אני משתדלת להכניס לסיטואציות גם הומור, למשל, הייתה שבת אחת שחבר של נווה הגיע אלינו ושרוליק הוקפץ רגע לפני שבת ואז אני הייתי צריכה לעשות קידוש ולארח ולשבת בשולחן עם הילדים והחבר. הוא מאוד הופתע מזה, כי לא ציפה לשבת כזאת, אבל היה בסיטואציה גם הומור…".
ביניים: מקצוענית ייעוץ והכוונה
מה היית ממליצה לאשת איש צבא טרייה?
ליאת: "לא להיות קורבן של המציאות. אם בוחרים בזה, וזה 'אם' גדול, לחיות את הבחירה בצורה הכי שלמה ולהיות במודעות הזאת כמה שיותר. זה לא פשוט, כי בא לך להאשים, ולזרוק אחריות ולוותר לעצמך ועל עצמך. ההבנה שאת בוחרת ולכן האחריות גם עלייך למצוא פתרונות מחזירה גם את השליטה לחיים, מקלה ומשחררת. מאוד חשוב ללמוד לבקש עזרה. כשמבקשים, הסביבה מתגייסת בשמחה. למצוא מעגלי תמיכה של אנשים שכיף אתם, לא רק בקטע של עזרה ותמיכה נפשית מנטלית, אלא גם מקום שאפשר להתבכיין, לשחרר ולהרגיש חלשה וכמובן, לא לוותר על ההתפתחות האישית.
"אני גם רוצה שוב להדגיש שחשוב שגם הסביבה תהיה קשובה, תתעניין, אולי אפילו תזמין. לשאול מה שלומה ובמה אפשר לעזור, זה מאוד מקל. לפעמים, לסביבה נוח לחשוב שאנחנו חזקות ויודעות להתמודד.
"היום, גם הצבא הבין שנשים צריכות תמיכה ויש גופים שמטפלים טיפולים נפשיים וזוגיים, כי יש הרבה התמודדויות, אבל יש להם עוד דרך לעשות בתחום הזה".
את יכולה להשוות את ליאת של אז בתחילת הדרך להיום?
"זה עדיין מאוד קשה לי, כשהוא לא מגיע לאפטר, או חוזר בשישי, למרות שהילדים גדלו והוא יותר בבית, אבל לאחרונה, הוא נעדר לשלושה שבועות, וזה עשה לי דז'ה–וו לא פשוט לתקופות יותר אפלות. מצד שני, זה שימח אותי שעדיין קשה, כי זה סימן שעדיין יש אהבה גדולה וגעגועים".
במה את עוסקת היום?
"אחרי שנים רבות של הדרכה והנחית קבוצות ומיון וגיוס עובדים, כיום, אני מנחת קבוצות לתעסוקה ויועצת קריירה. מגיל מאוד צעיר, ידעתי שכשאהיה גדולה, ארצה לעמוד על במות, לדבר, להשפיע, להעביר את תפיסת העולם שלי. אז לא ידעתי לתת לזה שם, אבל אחרי שנים של הדרכה ועבודה עם אנשים, הבנתי שמה שאני הכי רוצה לעשות זה לעזור לאנשים להגשים את עצמם, למצוא את מה שהם רוצים לעשות עם החיים שלהם.
ההשכלה שרכשתי, עם השנים וניסיון החיים שלי, היכולת להתמודד, ללמוד למצוא פתרונות ולהיות תמיד במודעות ליכולות שלי, לכישורים שלי ולבחור לפתח ולהגשים אותם, כל אלה הופכים אותי למקצוענית בתחום הזה של ייעוץ והכוונה.
בשנים האחרונות, אני עובדת מטעם הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה בסדנאות שיקום תעסוקתי, אבחון וייעוץ קריירה, הכנה לריאיון עבודה, קורות חיים. היום, אני עוסקת הרבה בהנחיה וייעוץ תעסוקה וקריירה, גם באופן פרטי
"בשנים האחרונות, אני עובדת מטעם הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה בסדנאות שיקום תעסוקתי, אבחון וייעוץ קריירה, הכנה לריאיון עבודה, קורות חיים וגם שינויים בחיים וצמתי קריירה. היום, אני עוסקת הרבה בהנחיה וייעוץ תעסוקה וקריירה, גם באופן פרטי. התקופה המאתגרת, שאנו נמצאים בה כרגע, יש בה גם הזדמנויות רבות לשינויים תעסוקתיים וזה הזמן להתכונן אליהם. בזה אני משקיעה את זמני ומרצי, בלסייע לאנשים למצוא את המטרה שלהם בחיים, למצוא את הדבר שגורם להם לקום אליו בבוקר –בתשוקה, בעניין ובהגשמה עצמית".
