בכל תולדות הציונות לא היה מי שתרם תרומה כה מכרעת להתיישבות הציונית בארץ ישראל כלוי אשכול. השבוע, מלאו חמישים שנה לפטירתו

ב-52 השנים שחלפו, מאז שחרור הגולן ועד היום, קמו בגולן 33 יישובים. שליש מהם, 11 במספר, הוקמו בשנה וחצי שלאחר השחרור.

אותה שנה וחצי היא התקופה שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול. אשכול היה חולה מאוד ואף על פי כן, נרתם כל כולו לקידום ההתיישבות החדשה בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. הוא היה מעורב בה באופן אישי, כפי שאף ראש ממשלה, לפניו או אחריו, לא היה מעורב בהתיישבות. הוא עשה זאת כבולדוזר. כזה הוא היה כל חייו. הבולדוזר של ההתיישבות. לא היה בתולדות הציונות אדם שתרם תרומה כה מכרעת להתיישבות הציונית בארץ ישראל כאשכול, שעמד מאחורי הקמת מאות יישובים יהודיים בארץ ישראל.

השבוע, מלאו חמישים שנה לפטירתו.

 המסלול הקצר

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העלייה השנייה (1914), עסק אשכול בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כשמונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". היום, הדבר היה נחשב כניגוד אינטרסים, אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העלייה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים. רוב היישובים היו חקלאיים, בפריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ, כדי לעצב את הגבול ולמנוע חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

 אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלי הוא שהגולן יהיה ישראלי. הוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר… אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם אז, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ולאחריה.

עוד דונם ועוד עז

ביום השני של מלחמת ששת הימים, הציע אשכול פעולה לכיבוש מקורות המים בגולן. ביום הרביעי למלחמה, הציע לכבוש את הגולן כולו.

בביוגרפיה של אשכול, שכתב יוסי גולדשטיין, נמצא התיאור הבא: "לימים, תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קוניטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'".

אשכול תמך בהתיישבות בגולן, דחף ליישוב הגולן, והיה מעורב מאוד בהחלטות המעשיות להגשמת הרעיון.

שנה לאחר שחרור הגולן, הציע יגאל אלון לספח את הגולן לריבונות ישראל. אשכול התנגד לכך בתוקף ואף סירב להעלות את הנושא לדיון בממשלה. הוא חשש שדיון כזה יעורר דובים מרבצם ויביא ללחץ אמריקני להפסיק את ההתיישבות בגולן. הוא האמין שאת הגולן יש לספח בהתיישבות ולא בחקיקה. עוד דונם ועוד עז. הוא היה איש הציונות המעשית הקלאסית.

מי שהיטיב לנתח את גישת אשכול, היה אורי אבנרי, שלא חדל לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן", במובן של מקים התנחלויות סדרתי. לטענתו, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. את כל תפקידיו, הוא ראה ככלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים, הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים, הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בין-לאומיים שיפריעו להתיישבות.

"למראית עין, אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

"אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם, שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך, היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

"הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות… התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים, לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו … כתשובות לשנות השישים".

ככל האפשר – כדי להצליח

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית, מוקדם ככל האפשר. זו הייתה עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה, דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם ייקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה, ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות ככל שיעלה על רוחה וייתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות הייתה שיש להקים התיישבות ענפה, כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח, אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלי הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. הוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

יהי זכרו ברוך!

* לצערי, לא נבחרתי למקום ריאלי ברשימת חוסן-תל"ם לכנסת. לשמחתי, המדור "דברים שרציתי לומר" חוזר, אחרי חופשה בת שבוע.