ישנתי כשאנשים זרים דפקו בדלת והתעוררתי מהבכי של אימא. אף אחד לא היה צריך להסביר לי מה קרה. אחי נפל. באותם ימים, אחים שכולים היו צריכים "להיות חזקים", לא עצובים. כך התהפכו חיי

רונית סימנה

הייתי בת 12, כשאנשים זרים דפקו לנו בדלת בשעת ערב מאוחרת. רק יומיים לפני כן, חגגתי את בת–המצווה שלי, במסיבת כיתה ספק עליזה, ספק מהולה בעננת המלחמה, שבדיוק החלה בלבנון, ביוני 1982. אותה דפיקה בדלת הייתה גורלית ושינתה את חיי ואת חייהם של הוריי לתמיד. באותה שעה, אני כבר ישנתי במיטתי, אך התעוררתי לקול הבכי של אמי ומצאתי בסלון את הוריי, את אחי עם אשתו ואנשים זרים שלא הכרתי. אף אחד לא היה צריך להסביר לי מה קרה. הכול היה ברור, הכול היה ארור.

באותם ימים, של לפני 38 שנים, אחים ואחיות שכולים ממש לא קיבלו את ההכרה והיחס שהם מקבלים היום. נהפוך הוא. איש לא חשב שצריך לשים לב מה קורה אתנו, או איפה השכול פוגש אותנו ואני אגיד לכם משהו… גיל 12 זה גיל מאוד בעייתי לקבל מכת מוות שכזו. נכון שזה קשה בכל גיל, אבל 12 זה כבר לא ילדה, אבל עדיין לא מבוגרת. איכשהו, רוב המבוגרים שהגיעו לביתנו באותם ימים חשבו שזה יהיה נכון להעמיס על כתפיי הקטנות עשרות אמירות, כמו "תהיי חזקה בשביל אימא ואבא", או "עכשיו תהיי ילדה טובה, אסור להעציב יותר את ההורים".

המסר המאוד ברור שקיבלתי היה שהעצב שלי לא חשוב כעת, כי אני אמשיך בחיי ואקים משפחה, כלומר, הובהר לי, שאין מקום לביטוי האישי שלי בכל הטרגדיה הזו. ככה, למדתי להקטין את עצמי, לדחוק את הרגשות שלי ולא להטריד איש עם הדעות והמחשבות שלי

כמובן שלאיש לא הייתה כוונה רעה חלילה, אבל אפשר לדמיין איך כל זה השפיע עליי בשנים שבאו לאחר מכן. המסר המאוד ברור שקיבלתי היה שהעצב שלי לא חשוב כעת, כי אני אמשיך בחיי ואקים משפחה, כלומר, הובהר לי, באופן מילולי וגם לא מילולי, שאין מקום לביטוי האישי שלי בכל הטרגדיה הזו. ככה, למדתי להקטין את עצמי, לדחוק את הרגשות שלי ולא להטריד איש עם הדעות והמחשבות שלי. ככה נבנתה לה רכבת הרים, עם עליות וירידות של דיכאונות, שהפכו להתקפי חרדה קשים, דיכאונות אחרי לידה והרבה גירודים של תחתיות הנפש, שנמשכו כ-18 שנים.

חיים בשבילים מקבילים

זה התחיל מזה, שכבר כמה חודשים אחרי שאחי נהרג, סירבתי ללכת לבית הספר, במשך כמה חודשים טובים. פשוט ישבתי בבית… כשאני מקווה לא להתעורר באחד הימים. זה המשיך בזה, שכאשר כבר הסכמתי ללכת לבית ספר, חוויתי חרם חברתי מחבריי לכיתה (לא שאני מצדיקה חרם, אבל בדיעבד, הם לא ידעו להתמודד עם השינוי שהטרגדיה יצרה בי ולא הבינו איך להתנהג אתי).

משם, המדרון היה חלקלק, כאשר לפעמים, היה לרגע מישור שיכולתי לנוח בו, אבל כל עוד לא קיבלתי מענה למה שהתחולל בי, המשכתי להחליק מטה ומטה. מה לא ניסיתי? טיפולים פסיכולוגיים כאלה ואחרים, שיטה כזו וכזו. בתחילת שנות ה-20, התחלתי להתחבר לעולם האלטרנטיבי, אז התנסיתי ברייקי, מדיטציה, רפלקסולוגיה, הילינג, ריברסינג ועוד ועוד.

עכשיו, לא אגיד שכל אלה לא עזרו. בהחלט עזרו והקלו לפרקים, הפחיתו פה ושם את רמת החרדה ואפשרו לי לנהל, לפחות למראית עין, חיים "נורמליים" – לעבוד, ללמוד, לפתח קשרים חברתיים ועוד. בשלב מסוים, חשבתי ש… או–קיי, זה מה שיש, כך ייראו חיי מעכשיו, כשני שבילים מקבילים. באחד, אחיה חיים רגילים של זוגיות, עבודה ולימודים ובקו השני, בו בזמן, אני בסערת רגשות וחרדה מתמדת. הייתה בי השלמה עם המצב הזה ואז פגשתי את הקואוצ'ינגואת

ה-nlp וככל שהעמקתי בהם, הבנתי שאותו השביל המקביל, בו אני חיה בחרדה מתמדת, לא באמת חייב להיות שם והגילוי המרעיש היה – שזה בידיים שלי.

נס גלוי

אז במה היה שונה אימון ה-nlp מכל מה שחוויתי עד אז? בכול, האמת, אבל בעיקר בהבנה העמוקה שהאחריות על חיי היא בלעדית לי, שאני היא התסריטאית, הבמאית והשחקנית הראשית של חיי ואם תרצו דימוי נוסף, אז אני רב החובל שמשיט את ספינת חיי לכיוון שאליו ארצה לשוט. ה-nlp, על שלל המוטיבים והמודלים שבו, חיבר אותי לכאן ולעכשיו, שלף אותי מבור הקורבנוּת שהתרגלתי לחיות בו ונתן לי כלים לחיים חדשים, עם המבט בעיקר קדימה. העבר, כמובן, אינו מבוטל, אבל הוא כבר לא מנהל אותי. מסשן לסשן, הרגשתי איך אני נפרדת מרחמים עצמיים, מ"אכלו–לי–שתו–לי" ומשיפוטיות וביקורתיות, חיצוניים ופנימיים.

אם נחזור לילדה בת ה-12, שאף אחד לא ראה אותה (כי כל אחד היה עסוק בכאב שלו), כעת, היא יודעת שיש לה מקום בעולם, שיש מקום לכאב שלה ושזה לא בא על חשבון הכאב של אחרים ושמותר… מותר לצעוק, מותר להיות עצובה, מותר להיות שמחה (שנים לא העזתי! התביישתי להראות שמחה ואכן כשהראיתי – חטפתי על כך).

מהר מאוד הבנתי שאסור לי לשמור את כל הטוב הזה לעצמי. יש לי שליחות חשובה מאוד והיא ללכת עם הפנס הזה ולהאיר את העולמות החשוכים של אחרים שעדיין מתנהלים בשני שבילים מקבילים, כמו שאני הייתי

כשפגשתי את כל הטוב הזה, שהפך את עולמי לא רק לנסבל יותר, אלא לטוב ובריא, הרגשתי שראיתי נס גלוי, לא פחות. מהר מאוד הבנתי שאסור לי לשמור את כל הטוב הזה לעצמי. יש לי שליחות חשובה מאוד והיא ללכת עם הפנס הזה ולהאיר את העולמות החשוכים של אחרים שעדיין מתנהלים בשני שבילים מקבילים, כמו שאני הייתי.

אז אם היה לי מקל קסמים לחזור אחורה ולהשאיר את אח שלי בחיים, כמובן שהייתי עושה את זה, אבל מאחר שזה לא אפשרי, אז לפחות אני יודעת שהאובדן הזה, על כל ייסוריו, הוביל אותי לייעוד שלי. אולי מהמקום שממנו אני יכולה להבין אובדן, (גם פיטורין, פרידה זוגית, מעבר דירה ועוד… הם אובדן), אני מרימה אנשים שחושבים שהכול אבוד ומובילה אותם לחיים שהם לא רק נסבלים, אלא שלמים, מלאים ושמחים.

רונית סימנה היא מאמנת אישית מוסמכת ב NLP למבוגרים, ילדים ונוער  באימונים משולבים גם כלים משיטת ימימה, גישור, מיינדפולנס, דימיון מודרך, שיטת ארבע ההסכמות ועוד. ronitsimana@gmail.com