עבדה בביטחון "אל על", ב"בייס ישראל" וכבר 10 שנים, היא מנהלת אגף הון אנושי, במועצה האזורית גולן. נולדה בחיפה – "לחיפאים יש די-אנ-איי ייחודי". האורחת שלנו לשבת היא אביטל שדה, מגבעת יואב
קצת על עצמך
"אביטל שדה, בת 42, השלישית מבין ארבעה אחים. נשואה לאישי היקר שי, הורים לארבעה ילדים מקסימים. עופרי בת 12, עמית עוד רגע בת 11, כפיר בן 6 ועומר בן שנתיים וחצי.
"החודש, חגגנו לעופריקי הבכורה בת-מצווה, שזה לא נתפס כל כך מבחינתי, שיש לי כבר ילדה בת 12, אבל מסתבר שכן. חגגנו לה מסיבה עם החברים מהכיתה ומהמושב ונראה לי שהתרגשתי יותר ממנה, למרות שהיא התרגשה מאוד.
"שנת המצווה אצלנו במושב היא משמעותית מאוד לילדים. יש הרבה פעילויות עם חיבור לערכים ולזהות של המושב ושל הגולן באופן כללי וזה מייצר גם חיבור של ההורים לתהליך קסום של מעבר מילדות לבגרות.
"מגיל מאד צעיר, אהבתי שפות. בבית הספר, עשיתי חמש יחידות אנגלית ותשע יחידות בערבית ספרותית ומדוברת. בהמשך, למדתי גם צרפתית וקצת ספרדית. כך שההמשך הישיר והטבעי מבחינתי בצבא היה גיוס ייעודי לחיל המודיעין. נהניתי משירות משמעותי מאד כתומכת לחימה. לאחר מכן, יצאתי לקורס פיקודי ופיקדתי על קורס הכנה בן חצי שנה של הדור הבא בבסיס בו שירתי – נדמה לי שזו אחת התקופות הכי משמעותיות שהיו לי בעיצוב הזהות שלי.
"אחרי השחרור, התקבלתי לביטחון 'אל על'. בתחילת הדרך, הייתי מאלה ששואלים אם ארזת לבד… הוצבתי בפריז בגיל 21, שם גרתי שלוש שנים. הקב"טים שקיבלו אותי שם וגידלו אותי ועיצבו אותי מגיעים מעולמות הביטחון וכמי שגדלה בבית של שוטר, במחלק שעוסק בתחומים של רצח וסמים, נדמה לי שעולם הביטחון קצת זורם בעורקים שלי. הערך המוסף והמידי של שמירה על חיי אדם והעבודה בעולמות ביטחון התעופה קסמו לי והתקדמתי לעולמות ניהול הטיסה, קליטת עובדים, הדרכת עובדים ואחריות על כלל סידורי העבודה בפריז.
"זו גם הייתה תקופה של המון טיולים עם חברים, ברחבי אירופה וגם במקומות אחרים וגיחות כל כמה חודשים לארץ, לנשום קצת משפחה.
"ב-2007, חזרתי לארץ. עבדתי ב'בייס ישראל', שזה תגבור של ביטחון תעופה בתחנות שונות ברחבי העולם, כמו גם הקמת תחנות עונתיות כמו באיים ביוון. במהלך ארבע שנים שעבדתי ב'בייס', עשיתי את התואר הראשון שלי במזרח תיכון ומדעי המדינה והתמחות ביחסים בין-לאומיים, כך שיצא שהייתי בממוצע שלושה ימים בשבוע בארץ מג'נגלת בין לימודים וחברים וארבע ימים בתגבורים בחו"ל. הייתה תקופה משוגעת, מעניינת בטירוף ולצד זה, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק נדודים ועברתי לעבוד בשדה התעופה בחיפה, מטעם רשות שדות התעופה. שם הכרתי את שי.
"מהר מאד עברנו למרכז וכשהייתי בהיריון של עמית, הבת השנייה שלנו, הבנו שאנחנו רוצים להשתקע ולהקים בית. שי נולד בעין זיוון, אבל גדל בשדה ניצן, שבעוטף עזה, אז ההתלבטות הייתה בין העוטף לגולן, במקום ריאלי, לקנות בית ושטוב לגדל בו ילדים, עם קצב קצת אחר, הערכים תופסים מקום מרכזי והחיבור לאדמה ולטבע היה גם משמעותי והגולן ניצח".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בחיפה. כמו שאומרים שיש משהו מאפיין ומיוחד לירושלמים, אז גם לחיפאים יש די-אנ-איי ייחודי. מניחה שמי מהחיפאים במקור יסכים אתי".
מגורים
"גבעת יואב. לקראת המעבר, עשינו מחקר מקדים על כמה יישובים. יום אחד, כשהייתי בהיריון מתקדם, לקחנו צימר בגמלא והסתובבנו ביישובים. כולם היו יפים, האנשים שפגשנו היו נעימים, אבל לא הצלחנו להחליט. בלילה, הרגשתי ממש לא טוב ונסענו חזרה הביתה, לכפר טרומן. בבוקר, התעוררנו מוקדם ואמרתי לשי בוא ניסע חזרה לראות את שאר המקומות, אם לא ניסע חזרה היום, אז זה כבר לא יקרה…
"יצאנו שוב בבוקר לגולן ולקראת סוף היום, נכנסנו לגבעת יואב וכבר בכניסה ליישוב, הייתה לשנינו תחושה פנימית ולא מוסברת שזה המקום שלנו. התאהבנו. הגענו ובנינו את ביתנו בהרחבה הקהילתית".
עיסוק
"מנהלת אגף הון אנושי במועצה האזורית גולן, עוד מעט כבר 10 שנים. המעבר לגולן הביא אתו פרידה מעולמות הביטחון והתעופה וחיפוש עצמי של תחומים בהם עסקתי והם משמעותיים עבורי שימלאו אותי ואוכל להביא לידי ביטוי את עצמי לתרום ולהיתרם מהם. עולם ניהול משאבי אנוש היה תחום שהתחברתי אליו מאוד בעבודה הקודמת.
"מבחינתי, זה היה אתגר גדול להיכנס לעולם המוניציפלי ולהיות משמעותית בארגון ובמרחב שהוא מייצג. אבל אני שמחה על הבחירה ומאד אוהבת את מה שאני עושה, משתדלת לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה, תוך שמירה על ערכים של שקיפות, הוגנות ומקצוענות.
"בכל תהליך, אני רואה גם את טובת הארגון וגם את טובת העובד ותמיד למצות את הכי מאוזן שאפשר בריקוד העדין הזה. זה לא תמיד קל, לא תמיד נתפס ככה, אבל זה לגמרי שם.
"מבחינתי, המועצה האזורית גולן היא בית ובתקופות משוגעות שהמועצה הזו עברה, כמו בקורונה, ועכשיו, בכלל, בתקופת המלחמה, כל הזמן חושבת על מה עוד אפשר לעשות כדי לחבק, להוקיר ולגרום לכל עובד ועובדת להבין שרואים אותו ומעריכים אותם. זהו אתגר גדול, כשיש מעל 400 עובדים ומעט מדי עובדים באגף ועדיין אנחנו עושות את המיטב שאנחנו יכולות.
"לא הייתי יכולה לעשות אפילו 10% ממה שהאגף עושה, לולא הצוות המופלא שלי, גיבורות-על שאני מעריצה, כל אחת מהן היא עולם ומלואו, מירי מנחם, רזינה סרפיאן ותמר לובין".
איך נראה יום שישי שלך?
"פותחים את הבוקר בלשים את עומר בפעוטון (בעיקר שי, זאת האמת) הולכים לקניות, עם הרבה ירקות, כל מה שיפה וטרי קונים. אחר כך, מאלתרים ומחליטים מה מכינים. אני ממש אוהבת לבשל ובאמצע שבוע לא ממש יש לי זמן לבשל, אז יום שישי, זה זמן שאני מבלה הרבה במטבח. אנחנו אוהבים לארח משפחה וחברים, כך שזו הזדמנות להכין כמות מוגזמת של סלטים ומאכלים שבא לי להכין. תלוי מי מגיע – לכל אחד יש את המשהו שהוא אוהב במיוחד, אז אני מכינה".
מה אוכלים בשבת?
"יום שישי בצהריים, בדרך כלל, זה שניצלים ומטבוחה. ארוחת ערב כוללת בשרים, בדרך כלל בתצורה של 'על-האש', שי אחראי על התחום הזה, אני יכולה להיות שש שעות במטבח ולהכין את כל מה שקורה סביב הבשר. מתפוחי אדמה בתנור עם תיבול סודי, המון חצילים בכל הווריאציות האפשריות, פלפלים, סלט ירקות, כרוב, כרובית, סלק, סלטים ירוקים ועוד…".
זיכרון ילדות משבת
"המון טיולים, זוכרת לא פעם בימי שבת, שהיינו נוסעים ליערות הכרמל, עושים שם פיקניקים עם המשפחה המורחבת, משחקים משחקים, מחמש אבנים ועד לטפס על עצים, ותמיד זה סבב סביב המון אוכל של אימא שלי, המהממת".
מה הכי כיף בשבת שלך?
"משתדלים ליהנות מהביחד עם הילדים, לטייל, הרבה כנרת, ליהנות מהטבע שהגולן מציע ולשחק משחקים עם הילדים. 'מונופול' מככב אצלנו בבית".
ספר מומלץ
"אחד הספרים האהובים עליי הוא 'בדולינה', ספר שממש פותח את הראש למי שאתה, להתחבר לאני שלך, למה חשוב באמת".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"עם סבתא שלי, חנה ז"ל. בעבר, התחלתי לכתוב ספר שמתחיל מסיפור החיים המאד-מאד מעניין של סבתא חנה. סבתא שלי נולדה בירושלים וההתמודדות שלה בתור הבת הבכורה עם האחים שלה, כשההורים שלה נפטרו וקבלת החלטות שלה לאורך חייה היו מרתקות ממש. כשסבתא שלי נפטרה, היא לקחה אתה לקבר סוד אחד מאוד גדול, שעד היום, ממש מסקרן אותי, בעצם את כל המשפחה".
מה עושה בשעות הפנאי?
"אין לי שעות פנאי כמעט. בזמן שכן יש לי קצת פנאי, הוא מוקדש לחברים קרובים, לסתם לשבת לראות סדרות טלוויזיה ולאחרונה, לחזור לאהבה ישנה שלי ולצלם".
איך משפיעה עלייך המלחמה?
"מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אוהבת להיות במצבים שאין לי שליטה על מה קורה, כך שהמלחמה הזו מלמדת אותי לשחרר את מה שאין לי שליטה עליו. מלמדת גם לחפש את המקומות שכן יש לי שליטה על מה אני עושה, או לפחות יכולת להשפיע על מה שנעשה. זו רכבת הרים שיכולה לפגוש אותי בחששות גדולים ומחשבות ועד לאסוף את זה ולנתב את כל האנרגיה המשוגעת הזו למקומות בריאים שמשפיעים עליי ועל הסובבים אותי לטובה. בתוך כל הטירוף הזה, והעומס הבלתי רגיל הזה של לתפוס את השגרה בעבודה והחירום, להחזיק את הבית ולהיות שם עבור כל אחד מהילדים שלי והמשפחה. נולדה גם הזכות לקדם ולעשות דברים טובים בכובע שלי כיועצת לקידום מעמד האישה במועצה.
"הקמנו ועדה שמרכזת נתונים ומנסה לעשות טוב לנשות המגויסים. בשותפות עם חברות טובות ונשות מקצוע, הקמנו את פרויקט 'לביאות הגולן', שהוא פרויקט שמביא סיפורים משמעותיים בתקופת המלחמה מזווית נשית.
"יש לנו מרחב מופלא, עם נשים קסומות ומדהימות, עם סיפורים מטורפים ויש לי הזכות להיות חלק מהדבר הזה, שמקווה שיצא לציבור בקרוב".
מהו המוטו שלך בחיים?
"המוטו שלי הוא לעסוק במה שיש לי שליטה עליו ואם אין לי שליטה עליו, לראות מה מידת ההשפעה שלי עליו. אם אין, לא את זה ולא את זה, לשחרר את זה. זה משחרר לא מעט תסכולים בכל תחומי החיים".
מהו החלום שלך?
"שלילדים שלי יהיה הכי טוב שאפשר, שפשוט יהיו בריאים ומאושרים. יש לי גם מלא חלומות לעצמי, עובדת קשה להגשים אותם, כל פעם חלום אחר".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"אני אוהבת את הקצב בגולן. מרגישים פה כאילו הלב פועם בקצב אחר. האנשים פה הם אחרים ממה שהכרתי, יש להם גוון יפה ומיוחד. אני אוהבת שכל פעם שאני נוסעת מחוץ לגולן ואז חוזרת, איפשהו, אחרי הכיכר של אלומות ותחילת הירידות, נגלית הכנרת יפה כל כך והגולן ובכל פעם מחדש, זה מרגש אותי".
מה את מאחלת לעצמך?
"לא לשכוח לנשום לפעמים, ולשהות".
