כן, לטובה. גם, ובעיקר, כשזה לא נראה ככה. כידוע, "התמונה הגדולה" נבצרה מבינתנו ואנחנו נתקלים כל יום, ומתעצבנים, מפירורים שגודלם האפסי מאתגר את הפיזיקה
השבוע, בדרכי לפגישה שהייתה חשובה לי, חסם לי רכב את המעבר. האיש חיכה שמישהו שתפס לו את החנייה יצא ועד שהחנייה שלו לא מתפנה, הוא לא זז וחוסם את התנועה. לא הייתה שום אופציה להסתובב, או לעבור בדרך אחרת. כמה אנשים, שהיו בשיירה שנוצרה, יצאו מהרכב לבדוק למה הוא לא נוסע וניסו לשדל אותו לשחרר את המעבר, אבל זה לא עזר. שיירת מכוניות צופרת והאיש לא זז ואף אחד ממש לא עניין אותו.
יצאתי מהרכב לראות במי מדובר. בן אדם סביב גיל 40, רכב שווה, איש מן השורה. ניסיתי לדבר על לבו בשפת הסימנים דרך החלון הסגור, אבל הוא המשיך בשיחת טלפון והתעלם ממני.
אחרי כמעט עשרים דקות, רגע לפני שפקעה סבלנותי ורציתי להתקשר למשטרה… סוף סוף, הגיע בעל הרכב שתפס את החנייה. הוא יצא, האיש נכנס לחנייה שלו וחשבתי שבא לציון גואל. בעצם, כמעט בא… כי אני כבר איחרתי לפגישה, שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן והייתי ממש מרוגזת על כך שיש אנשים שאף אחד לא מעניין אותם. שאלתי את עצמי מאיפה זה מגיע, שאנשים מתנהגים ככה? האם זה לא טבעי שאנשים צריכים לחשוב גם על אחרים? כאילו, הבן אדם עמד ולא הזיז לו ששיירה של אנשים תקועה מאחוריו, צופרת ומחכה שיפנה את הדרך…
לפחות מצאתי חנייה מהר והודיתי על מזלי הטוב, כי אחרי ההמתנה הזאת, גם עוד לחפש חנייה – הייתי משתגעת. חניתי, שמתי קצת אודם, נכנסתי לפגישה וסיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על האיש החוצפן. אחרי כוס מים וכמה נשימות, קצת נרגעתי. הגעתי באיחור ופספסתי את העניין המשמעותי. ניסיתי לשכנע את עצמי שהכול לטובה, גם כשזה לא נראה ככה.
בדרכי החוצה, בהמתנה למעלית, שני גברים דיברו ביניהם על פוליטיקה וחרדים והרבה השמצות על כל העולם ואשתו. שמחתי שהמעלית הגיעה מהר והלכתי לדרכי.
כשנכנסתי לאוטו, בדיוק התחילו החדשות. אני כבר לא יכולה לשמוע חדשות, אבל השארתי את הרדיו פתוח. בחיי שלא הייתה שם אפילו ידיעה אחת טובה, אז סגרתי את הרדיו והעברתי לפלייליסט המרגיע שלי.
נחמת הפלאפל
מבואסת מהפגישה שהוחמצה ניסיתי להירגע ולהבין את האיש החוסם. ניסיתי למצוא צידוקים להתנהגות שלו. אולי הוא כעס על שחנו במקום שלו ולא שם לב בכלל למה שקורה מסביב. אולי הוא היה טרוד בבעיה אחרת, שיחת טלפון מהרופא שלו, אולי מנהל הבנק, או מנהל בית הספר של אחד הילדים. לפעמים, אנחנו כל כך עסוקים ביום-יום שלנו, מוטרדים מכל מיני עניינים ולא תמיד שמים לב שאנחנו חוסמים למישהו את הדרך. לפעמים, אנחנו גם שמים לעצמנו מכשול, בלי לשים לב.
בעודי נסערת ורעבה, החלטתי לעצור להתנחם במנת פלאפל. אין לי הסבר הגיוני, אבל חוץ מהילדים שלי, שתמיד עושים לי נעים בלב, יש שני דברים שיכולים לנחם אותי ולהרגיע: כוס קפה הפוך טוב במקום מגניב ופלאפל בדוכן רחוב.
הפעם, בחרתי בפלאפל. ביקשתי שימרח לי קצת חומוס וחריף, סלט כרוב וחמוצים וצ'יפס אמתי ומעל כל זה, שישים את הטחינה. תוך כדי שאני מחכה לכדורי הפלאפל שיצאו מהטיגון, נשנשתי לי פיתה מטוגנת שכזאת, עם זעתר, למרות שהחלטתי לשמור על הגזרה ולמעט בפחמימות ומטוגנים. ישבתי לי בשולחן לא ממש נקי, מסביבי כל מיני אנשים לא מוכרים ואכלתי לי בהנאה את הפלאפל ופתאום, משהו בי נרגע ושכחתי מהאיש המעצבן החוסם ושחררתי את הכעס ואת האכזבה על הפגישה ושכחתי לרגע מהחדשות והחלטתי ביני לבין עצמי שהכול לטובה.
בעודי משכנעת את עצמי שכך, הטלפון הנייד שלי צלצל ממספר לא מוכר. על הקו הייתה המזכירה מהפגישה של הבוקר, שאמרה שהמיזם שלשמו הגיע הגעתי לפגישה לא יצא בסוף לפועל ושלא אתאכזב שאיחרתי… שמחתי שהתקשרה לספר לי והודיתי לה וקצת קשקשנו על החיים ועל האיש בחנייה ועל הזדמנויות בחיים ושמכל דבר כזה שקורה לנו יש לנו מה ללמוד. הלוואי שנזכור להיות תמיד טובים ולעזור אחד לשני, כי רק באהבה ננצח.
