הפופוליזם הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה ומדמוקרטיה. בידי הפוליטיקאים, פופוליזם הוא כלי. לעומת זאת, במהפכה הפופוליסטית של יריב לוין והממשלה מקדשת את הפופוליזם לכדי אידאולוגיה. חלק ב'

" אנחנו נלחמים נגד צמרת צה"ל, צמרת המשפט והתקשורת", אמרה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, בנאום בכנסת, לפני כשלושה שבועות. בכך היטיבה להגדיר את המהפכה הפופוליסטית, שאת חלקה הראשון (מתוך ארבעה) הציג שר המשפטים, נכון יותר להגדירו עוכר המשפטים, יריב לוין, לפני שנתיים בדיוק, ב-4 בינואר, 2022.

בחלקו הראשון של המאמר הוכחתי שאין שום קשר אידאולוגי בין המהפכה לבין שמרנות, הגם שלוין ואנשיו נושאים לשווא את שם השמרנות. כן הוכחתי, שהגישה של המהפכה היא היפוכה המוחלט של האידאולוגיה של תנועת החירות והליכוד בנושא הזה, בהיותה באופוזיציה ותחת ממשלות בגין ושמיר. "המהפכה הפופוליסטית", הגדרתי אותה.

הפופוליזם הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה ומדמוקרטיה. עצם העובדה שהמשחק הדמוקרטי הוא מאבק על דעת הקהל כדי לנצח בבחירות, יוצר פופוליזם. בגין, מייסד הליכוד, שכפי שהוכחתי בשבוע שעבר, עמדותיו באשר למהות הדמוקרטיה ולעליונות המשפט הן התשליל המוחלט של גישת יריב לוין, היה פופוליסט לא קטן. נאומי הכיכרות שלו גדשו פופוליזם וכך גם הצגת תכלית מדיניותה הכלכלית של מממשלותיו – "להיטיב עם העם".

אבל הפופוליזם שבבסיס מהפכת לוין, הוא דבר אחר. הפופוליזם של בגין, לא היה המהות האידאולוגית, אלא אחת הדרכים ליישם את האידאולוגיה שלו. כלומר, הפופוליזם הוא שם תואר נלווה להשקפת עולמו. יש פופוליזם חברתי ופופוליזם אנטי-חברתי ויש מידה רבה יותר או פחות של פופוליזם בכל התנהלות פוליטית ובכל מכירה של השקפת עולם להמונים.

הימין הפופוליסטי

הפופוליזם, שאותו מגלמת מהפכת לוין, הוא יבוא של אידאולוגיה שצמחה בארה"ב, ומכונה "הימין הפופוליסטי". אין כל דמיון בין הימין השמרני של רייגן ובוש לבין הימין הפופוליסטי שמייצג טראמפ. תפיסתם השמרנית של רייגן ובוש בתחום הכלכלה, לדוגמה, שללה מכל וכל התערבות המדינה בכלכלה. תפיסתו הפופוליסטית של טראמפ בתחום הכלכלה קרובה הרבה יותר לסוציאליזם. הוא מטיל מכסי מגן על ייבוא, כדי להגן על התעשיה המקומית. זה ההפך המוחלט מרייגן. אך מה שמניע אותו אינו סוציאליזם, אלא מלחמה באליטות התומכות ברעיונות הגלובליזציה וכחלק מזה, בהגירה חופשית ובכלכלה חופשית בין-לאומית. כוחו של טראמפ נובע מהצגת האליטות כמי ששולטות למעשה במדינה ופוגעות באזרחיה, ובעיקר במעמדות הנמוכים, בשם השקפת עולם פרוגרגסיבית, ולכן הוא יילחם בכל מה שקדוש להם, כי הוא מייצג את העם האמריקני ואת צרכיו, והוא יגן עליו מפני שלטון האליטות. יש לומר בכנות, שיש לא מעט צדק בביקורת של טראמפ על האליטות וגם בביקורת המקבילה בישראל. השאלה היא לאן לוקחים אותה.

הימין הפופוליסטי בארה"ב מסביר לעם שלא חשוב למי הוא מצביע, נציגיו אינם שולטים באמת, כי יש דיפ-סטייט, מדינת עומק, הכוללת את האליטה המשפטית, האקדמית, התקשורתית והכלכלית, שהיא השלטון האמתי והיא חלק מרשת אליטות בין-לאומיות, הכוללת את הארגונים הבין-לאומיים (כמו למשל ארגון הבריאות העולמי, ש"המציא את הקורונה", כדי להעמיק את שליטתו). מדינת העומק פועלת למען האינטרסים שלה, המנוגדים לאינטרס של העם והדרך היחידה של העם לממש את רצונו, שבא לידי ביטוי בבחירת נציגיו, היא לרסק את האליטות, לשבור את כוחן ולהעביר את השלטון בחזרה לעם באמצעות נבחריו.

הימין הפופוליסטי הוא אופוזיציה נצחית גם כאשר הוא בשלטון, כיוון שהדיפ-סטייט, לכאורה, עדיין שולט. אותו דיפ-סטייט אליטיסטי אשם בכל כישלונות השלטון הפופוליסטי – המושלכות על האליטה שמכשילה את השלטון, ולכן השלטון צריך לקבל עוד כוח כדי לשבור את האליטות. כך, אין לשלטון כל אחריות. לכל כישלון שלו יש אשמים, האליטות שמפריעות לו ונציגיהן בפוליטיקה, כולל במפלגה הרפובליקנית, שהושתלו בידיו. לעומת זאת, כל הצלחה של הנשיא היא הישג פנומנלי, כי הוא הצליח, על אפן ועל חמתן של האליטות החזקות, שפועלות להכשלתו. אגב, הפופוליזם בארה"ב ובישראל מאמץ הרבה מושגים מהמרקסיזם ומה"פרוגרס", כגון מלחמת מעמדות, ההגמוניה השלטת, הנרטיב ההגמוני וכו' וכו'.

מציאות אבסורדית

האידאולוגיה הזאת יובאה לישראל והיא העומדת בבסיס המהפכה המשטרית. גם כאן, מספרים לנו סיפור הזוי על דיפ-סטייט המורכב מצמרת המשפט, צמרת צה"ל והשב"כ, האקדמיה, ראשי המשק וכד', ששולטים במוקדי הכוח של המדינה ובכך הם מנציחים את שלטונם ומעמדם, הלעומתיים לרצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות. בין השאר, הם תופרים תיקים למנהיג שהעם בחר ולכל מי שמאיים עליהם. מכאן, תאוריות הקונספירציה המטורללות על שיתוף הפעולה של צמרת צה"ל והשב"כ עם חמאס בשבעה באוקטובר, כעוד ניסיון להכשיל את נתניהו ולהפילו.

התפיסה הזאת מעניקה חיים קלים להנהגה הפופוליסטית. כאשר נתניהו נכשל, יש אשמים: היועמ"שית, בג"ץ, הרמטכ"ל, "הלשעברים", שירות המדינה, שר הביטחון שהוא שפוט של האליטה הצבאית, בני גנץ שהוא סוכן אמריקני של אובמה וביידן וכן הלאה וכן הלאה. כלומר, הלקח מכישלונותיו של נתניהו הוא הצורך לחזק את כוחו. גם כאשר הממשלה ממנה אנשים מטעמו לשירות המדינה, ברגע שאינם רוקדים לפי חלילו, הם הופכים לחלק מהמזימה של "אליטות השמאל". כך היועמ"ש לשעבר, מנדלבליט, מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשייך והשופטים השמרנים שהם היום הרוב בבית המשפט העליון.

העובדה, ששנה ורבע אחרי שהמיט על מדינת ישראל את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, נתניהו עדיין ראש הממשלה ועדיין נהנה מתמיכת המונים, המאמינים שהוא לא אחראי למחדל, כי "הסתירו ממנו מידע" ו"לא העירו אותו", כלומר הדיפ-סטייט הכשילו אותו ולכן צריך לחזק אותו, העובדה הזאת היא מציאות אבסורדית, פרי באושים של הפופוליזם הימני. על פי התפיסה הפופוליסטית, השלטון הנבחר אינו צריך לבחון את כשליו ולא לתקן את דרכו, אלא להגביר את מלחמתו ב"שלטון האמתי", המכשיל אותו.

כל אגדות "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" ו"ישראל הראשונה וישראל השנייה" וכן הלאה, עומדות בלב האידאולוגיה הפופוליסטית הזאת.

המהפכה של לוין, היא המהפכה הפופוליסטית, שנועדה להילחם במדינת העומק הזאת, בראש ובראשונה – באמצעות החרבת הרשות השופטת.

פירוק החברה והמדינה

האמת היא, שכמו בארה"ב, גם כאן, יש יסוד של אמת בביקורת הפופוליסטית. כמובן לא בשטויות אינפנטיליות כמו "תפירת התיקים לנתניהו" וכל תאוריות הקונספירציה על צה"ל. אך יש הרבה צדק בביקורת על האקטיביזם השיפוטי, למשל. יש מקום לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, כלומר רפורמה שנועדה לתקן. הטיפול שמציע לוין למערכת המשפט, כמוה כרופא שיציע לחולה המתלונן על כאב ראש פתרון שיפסיק באחת את כאב הראש – עריפת הראש. אבל אין זה אומר, שלא צריך לטפל בכאב הראש.

המהפכה יוצרת ריאקציה של הקצנה בקרב המחנה המנוגד. אצלנו היא הגיעה לשיאה באיומים בסרבנות ובאיומי ירידה מהארץ. כאשר טייסים בצה"ל מאיימים לנטוש בשל התנגדותם למדיניות הממשלה, וכאשר רופאים מאיימים לנטוש מאותה סיבה, וכאשר בחירי ההיי-טק מאיימים להוציא את הכספים לחו"ל וכדומה, הם רק מאוששים את טענת מלחמת "האליטות הישנות" על ביצור מעמדן ורק מחזקים את התאוריות הפופוליסטיות. נוצר סחרור שבו הקיצונים משני הצדדים (שאחד ממאפייניהם המרכזיים הוא הסלידה מהדיבור על "קיצונים משני הצדדים", כי הרי ברור שרק הצד השני קיצוני ורק הוא אשם) גורמים להסלמה של הצד השני וחוזר חלילה. התוצאה עלולה להיות פירוק החברה והמדינה.

האלטרנטיבה החברתית והפוליטית היא יצירת בייס מרכזי חדש, שמבטא את הרוב הדומם של המיינסטרים הציוני, הממלכתי והפטריוטי, המעמיד את התפיסה השלטונית על ערך האחריות, סולד מתאוריות קשר מטורללות ותומך ברפורמות קונסטרוקטיביות, שנועדו לתקן ולא להרוס.