האזכרה של סבא שלי חלה השבוע, בסמיכות לט"ו בשבט. עברו כבר הרבה שנים מאז שאין לי סבים וסבתות, אבל הזיכרונות מהם עדיין חיים אצלי, מחזירים אותי לילדות, למסורות המשפחתיות, לשורשים

השבוע, התקיימה אזכרה לסבא שלי, סברסא ז"ל. מדי שנה, אימא שלי מתקשרת אליי שבוע קודם, כדי להזכיר: "את זוכרת שביום חמישי יש אזכרה לסבא? אתם לא חייבים לבוא, אם לא מסתדר, אני יודעת שאתם תמיד במרדף אחרי הזמן. אבל אם אפשר, תבואו, וגם הכנתי לכם את הסלסלה המסורתית עם הפירות היבשים והפיצוחים לטו בשבט". ההורים שלי, למרות גילם המתקדם, לא מוותרים על מסורות החג שהם רגילים אליהם ומקפידים לפנק בכל חג. בכלל, בכל ביקור שאני מגיעה אליהם, אני יוצאת עם ידיים מלאות.

למרות שעברו כבר שנים רבות מאז שסבא נפטר, אנחנו משתדלים להגיע, כי חשוב להורים שנמשיך לזכור את סבא ונכבד את זכרו. האזכרה הזו היא לא מערבי הזיכרון המרשימים, עם סיפורים מרגשים ותמונות, אבל היא בדיוק מה שמתאים לסבא שלי, שהיה אדם שקט וצנוע, שרוב זמנו היה מוקדש לתפילות ולימוד תורה בבית הכנסת. אז כל כך מתאים שכך מתקיימת האזכרה שלו, בבית הכנסת שאהב, עם תפילה, כיבוד ודברי תורה.

סבא וסבתא גרו בשכנות אלינו והם היו חלק בלתי נפרד מהנוף של ילדותי. אני זוכרת אותו, תמיד היה עם ספר תהילים ביד, או חומש ובתקופה הזו של השנה, היה מקפיד לעשות תעניות דיבור ומסתובב בין בתי הכנסת, מצטרף לכל תענית אפשרית. השתיקה לא הייתה קשה לו, כי הוא לא היה איש של מילים. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי שותקת יום שלם…

סבא גרם לנו להרגיש את אהבתו בדברים הקטנים. למרות שגרנו בשכנות, כשהייתי פוגשת אותו ברחוב, היה תמיד שולף סוכריה מהכיס ונותן לי אותה, או לפעמים שטר כסף, שולח אותי לקנות משהו מתוק. בלי הרבה מילים. סבתא השאירה לנו את זיכרונות האוכל המפנק שלה, הייתה בלבוסטה וניהלה את המשפחה ביד רמה. אישה קטנה עם עוצמות גדולות וסבא לימד אותנו מידות טובות.

עברו כבר הרבה שנים מאז שאין לי סבים וסבתות, אבל הזיכרונות מהם עדיין חיים אצלי, מחזירים אותי לילדות, למסורות המשפחתיות שהן חלק ממי שאנחנו.

כמה חשובים השורשים

השבוע, נחגוג את ט"ו בשבט – חג האילנות, חג של חיבור לפרי הארץ ולשפע שהאדמה נותנת לנו. חג שגם מתחבר לי לשורשים המשפחתיים, להורים שלי שעלו לארץ ממניעים ציוניים ולמשפחה של אימא, משפחה של חקלאים, המחוברת לאדמה וזה היופי של החגים, השמחה שבהם, המסרים שאנחנו לומדים והחיבורים.

אז רגע לפני ט"ו בשבט, הלב מתרחב מיופיין של השקדיות הפורחות בכל מקום ועצי פרי ההדר מלאים פירות וצובעים את הגינות שלנו בצהוב וכתום. למרות שלא ירדו הרבה גשמים, כבר יש מרבדים של ירוק ופרחים. לי זה עושה טוב בלב ומזכיר לי כמה חשובים השורשים ומה שאנחנו יונקים מהם, וכמה טוב ושפע יש לנו מסביב, ומסבא אני לומדת את מידת ה"אמור מעט ועשה הרבה", את הצניעות והחיבור לתורה למשפחה ולארץ.

מתכון לט"ו בשבט – חיתוכיות חלווה פקאן

(מהבלוג של אפרת מוסקוביץ – "איך להרשים את חמותך")

המרכיבים לתבנית גדולה של התנור

מחממים את התנור לחום של 180 מעלות טורבו

לשכבת הבצק

2 וחצי כוסות קמח

200 גרם חתיכות חמאה (או נטורינה לפרווה) קרות

2 ביצים

שקית אבקת אפייה

2 שקיות סוכר וניל

למלית

200 גרם שערות חלבה

200 גרם אגוזי פקאן

200 גרם שקדים פרוסים

סירופ מייפל

ההכנה

מעבדים את מרכיבי הבצק במעבד מזון, עד לקבלת כדור בצק אחיד.

מרדדים את הבצק על גבי נייר אפייה ומעבירים אותו לתבנית גדולה של התנור.

מפזרים שערות חלווה, עליהן מפזרים פקאנים קלופים ומעל שקדים פרוסים.

אופים כ-12 דקות, עד שהבצק מזהיב מעט.

מוזגים מעל הכול סירופ מייפל, או בטעם מייפל.

חותכים לחיתוכיות, לאחר צינון.