25 שנים מלאו השבוע למותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58, של מאיר אריאל ואי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה. מסע לתוך השיר "כתונת פסים"
מה משותף לארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?
כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעלייה הגדולה של אותן שנים.
25 שנים מלאו השבוע למותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58, של מאיר אריאל ואי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. כמה חבל על כל אותה היצירה המאיר-אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.
"הנר שלך מאיר עדין בוער", כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני" ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות.
אקטואלי מתמיד
מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח וכמעט שלא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. בימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה לכתוב דווקא עליו ביום הזיכרון ה-25 של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות.
יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של גל האנטישמיות חסר התקדים מאז 7 באוקטובר ובהשראת הטבח, יהיה עלייה גדולה של רבים מיהדות צפון אמריקה ודרומה ואירופה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.
הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עמנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון. מהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.
"אתה בכלל לא דומה לי"
בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן". מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:
"מה בכלל רוצים ממך?
שרק תשכיל
לרשת את שעל שמך.
אתה בגיל.
על שמך רשומה ירושה עתיקה,
בבשרך חתומה עדות ותיקה.
החל רש, החל רש".
אחרי הפִסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי". "אתה לא נראה כל כך ישראלי". וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר… צחקתי בכיתי/ למראה החיוור של אחי…/ למבטא המוזר שלו 'ביטֶה ביטֶה'/ זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:
"כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם".
איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם". זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עמו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.
בבית האחרון, שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. חלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן". הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור".
ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באלתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערבייה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני ולא מלחמה נגדו.
"כל פס בי נוגע"
לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים", כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנפטר לפני עשרים וחמש שנים בדיוק. אפשר להזיל דמעה גם לזכר שאר המשתתפים בשיר שאינם עוד עמנו – צביקה פיק, אריק לביא, יבגני שפובלוב ודן תורן.
לפני כמה וכמה שנות אלף
נפרדנו אני ואחי
הוא לכיוון של הקרירים האלה
אני לדרום מזרחי
יובלות על יובלות לא התראינו
ופתאום נפגשנו כאן
לא הכרנו כל כך השתנינו
טוב שהשארנו סימן
מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי
בבכי צחק לי אחי
אתה לא נראה כל כך ישראלי
בטח שלא תנ"כי
כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם
מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי
למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנ"כי?
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור
כן, כל הצבעים עוד יזהירו…
פולנים התנפלו על מרוקו
רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה
שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתבכנו
כבר סופר אף כי לא יאומן
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי
אני לא אשתגע לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור
כן, כל הצבעים עוד יזהירו…
