אבל אם אפשר גם וגם – הכי טוב. ככה הם הזוג רוני ואביה הילמן, מנוב. הכי מחוברים לאדמה. הכי חיים את הטבע. עושים את שמן הזית הכי טוב בעולם. תשאלו את השופטים. בקיץ, לפני שהחיים התהפכו עלינו, הם חזרו מאיטליה עם שתי מדליות זהב
את הריאיון עם רוני ואביה הילמן, ממושב נוב, תכננתי לעשות בחודש אוגוסט, קצת אחרי שחזרו מדרום איטליה עם שתי מדליות זהב, מתחרות שמן הזית היוקרתית אליה הגיעו עם שמן הזית שהם מייצרים כבר מעל עשור, כאן בגולן. אין ספק שעל שמן זית מהגולן, שמביא כבוד גם מהעולם, חייבים לשמוע. אבל בגלל העומס של הקיץ, החלטנו לדחות לאחרי החגים ואז התחילה המלחמה והחיים של כולנו השתנו.
ככה שרגע לפני יום העצמאות, יצאתי להכיר זוג מושבניקים בני הגולן, יזמים, חקלאים, המגדלים זיתים ומשווקים את שמן הזית הישראלי ועוסקים גם בתיירות. משפחת הילמן הם סיפור ציוני וישראלי יפה על התיישבות, חקלאות וטיולים בשבילי ארץ הגולן.
אם לא היינו בעיצומה של מלחמה, אז מדי הזית שרוני הגיע לבוש בהם לפגישה היו סימבוליים ואולי אפילו מגניבים, אבל רוני הגיע היישר מכיתת הכוננות של המושב, אליה גויס מתחילת המלחמה והעסק התיירותי של טיולי הג'יפים לא פעיל כבר חצי שנה, אז הזווית קצת שונה, אבל הסיפור עדיין יפה.
רוני הוא בן המושב נוב. הוריו, שמוליק וכיתי הילמן, עלו לגולן והתיישבו בנוב כשהיה בן חמש. מאז, הוא מחובר לאדמת הגולן בכל רמ"ח אבריו, כך הוא מעיד על עצמו. לאחר נישואיו לאביה, שגדלה בקצרין, הם בנו את ביתם בנוב וכיום הם הורים לארבעה ומנהלים יחד את עסקי שמן הזית של "משק הילמן" וטיולי הג'יפים "קסם הטבע".
ספרו לי איך הכול התחיל?
רוני: "הרומן שלי עם האדמה התחיל כבר בילדות, כנראה מהשורשים. המשפחה של אבא הם מושבניקים מעין איילה, שבאזור חיפה. הייתה להם רפת וגידולי שדה. סבתא שלי, לאה הילמן ז"ל, ניצולת השואה, הייתה חקלאית עד גיל מבוגר יחסית וגם אבא שלי היה רפתן ובין השאר, גם בוקר ונהג משאית חלב והיום, אנחנו שותפים בכרם הזיתים.
"כנער, אהבתי מאוד לטייל בשבילי הגולן ולרכוב על סוסים. הייתי רוכב מנוב ועד הכנרת ובחזרה. עם השחרור מהצבא, נסעתי לטיול בקניה ובדיוטי-פרי קניתי מצלמה. בספארי התחלתי לצלם והתאהבתי בעדשת המצלמה. כשחזרתי לארץ, דרך עדשת המצלמה הסתכלתי על הטבע בגולן בעין אחרת. כשיורדים קצת מהאספלט לשטח, פותחים עיניים לדברים אחרים. ככה בניתי לי סוכה ניידת והייתי יוצא לשטח, ישן בסוכה ומחכה לבעלי החיים שיצאו מהמסתור. תנים, דרבנים, תנשמות, חזירי בר נחשים ועוד… הייתי יושב שעות מחכה לצוד אותם בעיני העדשה. אני תמיד אומר שצילום בעלי חיים זה כמו ציד, רק שבצילום החיה נשארת בחיים ואפשר ליהנות מהצילום.
"עם ההתמקצעות שלי בצילום, התחלתי לשלוח תמונות שלי ל'נשיונל גאוגרפיק', ל'טבע הדברים' ולרשות שמורות הטבע ומזה התפרנסתי. כשהתחילו לבקש ממני כל מיני צילומים במקומות לא עבירים, הייתי צריך ג'יפ, אז קנינו ג'יפ וגילינו שעלויות התחזוקה שלו גבוהות ועלה לנו רעיון שאם כבר יש לנו ג'יפ, ואני מכיר היטב את הגולן ואת בעלי החיים, למה שרק אשלח צילומים? אקח אנשים לראות ולחוות את הדבר האמיתי. ככה התחלנו עם טיולי ג'יפים למשפחות ולקבוצות, כשהדבר שאני הכי אוהב לעשות זה טיולי ספארי-לילה בג'יפ. לראות בעלי חיים זו חוויה מרתקת ומיוחדת.
"אנחנו עושים מגוון גדול של טיולים ומשחק גיבוש 'המרוץ בגולן', בסגנון 'המרוץ למיליון', לחברות וועדי עובדים. את המשחק הפעיל ויזם אבנר סליטרניק ז"ל, תחת חברת 'פלגי בזלת', שאותה אנחנו מפעילים היום וממשיכים את המורשת שלו. אבנר, איש טבע, אוהב הגולן ואנציקלופדיה מהלכת, היה חברי הטוב ונהרג בתאונת דרכים. לאחר מותו, המשפחה והחברים הקימו מצפה לזכרו, בין רמות למעלה גמלא".
מחוברים לטבע
מתי התחלתם עם שמן הזית?
רוני: "אביה ואני, שנינו מחוברים לטבע, לאדמה ולשלווה. הטבע עבורנו זה בריאות הנפש והגוף. רצינו לעבוד יחד ולהיות כמה שיותר מחוברים לאותו טבע מופלא ואת זה אנחנו עושים בטיולים. השיא של טיולי הג'יפים זה בעיקר בקיץ, אז חיפשנו משהו נוסף להתפרנס. עלה הרעיון לנטוע כרם זיתים, שהמסיק שלהם בעצם בחורף וככה להשלים עיסוק במעגל השנה. בשנת 2009, יחד עם אבא שלי, נטענו 80 דונם, בשטחים שליד נוב, סמוך לגבול הסורי. יש לנו ארבעה זנים של זיתים: 'ארבקינה', 'קורונייקי' 'קורטינה' ו'ארבסינה', שלכל אחד הטעם והייחודיות שלו.
"הכרם של משפחת הילמן ניטע בגובה של 460 מטר על אדמת הגולן, שעוד מימי התלמוד ידועה כאדמה טובה לגידול הזית, יחד עם אקלים שתורם להגיע לאיכות טובה מאוד. על כן שמני הזית של הגולן הם איכותיים מאוד ואניני הטעם ומביני עניין בוחרים רק בהם".
אביה: "בשנה הראשונה, מכרנו את כל הזיתים והשארנו לעצמנו טון של שמן זית לשיווק. בנינו סככה ליד הבית ועשינו מיתוג וכל הבית שלנו היה ארגזים עם שמן זית שמכרנו לאט לאט ובנחישות. התחלנו לנסוע לירידים ולהציג את השמן שלנו. השנה הראשונה הייתה קשה, הבית היה כמו מחסן. הרבה פעמים היינו נוסעים לירידים וחוזרים מבואסים עם כמעט כל הארגזים, אבל בסוף, הצלחנו למכור את כל הבקבוקים. בשנה השנייה, הגדלנו את הכמות. כבר היו לנו לקוחות חוזרים, שהמליצו עלינו ושוב הצלחנו למכור והסיפוק היה אדיר. ככה, משנה לשנה, הגדלנו כמויות והיום, אנחנו מיד אחרי המסיק לוקחים את כל הזיתים לבית הבד בגשור ומשווקים את שמן הזית שלנו בעצמנו.
"אצלנו הפתגם 'טוב שם משמן טוב' הוא ערך עליון. השירות לא פחות חשוב מהטעם ואנחנו רואים ברכה".
איך זוכים בפרסים ויודעים שהשמן איכותי?
רוני: "ראשית, אזור הגידול הוא משמעותי ואנחנו נמצאים באזור הכי טוב בארץ. אחר כך, צריך להחליט מה רוצים: איכות, או כמות. בשביל שמן זית איכותי, אנחנו למסוק מוקדם לגדל פחות. יש חשיבות לגיזום ולהשקיה ובזה אנחנו נעזרים במדריך חקלאי. אני אחראי על הגיזום, אבא שלי על ההשקיה. חשוב גם להעביר את הזיתים מיד אחרי המסיק לבית הבד ולתת דגש על הטיפול ועצירת השמן של כל זן בנפרד. צריך גם לשים לב לטעם, שאין זיתים רקובים ואין טעם של אדמה שהתערבבה עם הזיתים. בנוסף, חשוב לאחסן במכלי פח, או בקבוקי זכוכית. את השמן מאכסנים במקום מקורר, ללא חשיפה לשמש וחשוב לקנות שמן זית עם תו תקן של ענף הזית, שבודק את השמנים. תוך כדי תנועה, לקחתי קורס לטועמי שמן, בפקולטה לחקלאות, מטעם ארגון השמן העולמי 'ioc' והיום, אני טועם מוסמך מה שהופך אותי ליותר מקצועי גם בייצור שלנו.
אביה: "לתחרות הראשונה של שמן הזית, הגענו די במקרה. זה היה בשנת 2014. ראינו פרסום, שלחנו שמן ואפילו לא נסענו לתחרות. קיבלנו טלפון ממנהל ענף הזית שהשמן שלנו זכה בתחרות. עם השנים, הבנו את העניין ונסענו לתחרויות נוספות בארץ ובעולם והבאנו מדליות.
"בקיץ האחרון, ממש לפני המלחמה, נסענו לדרום איטליה לתחרות. הגיעו מתחרים מיותר מ-40 מדינית ואנחנו זכינו בשתי מדליות זהב והוזמנו לעלות לפודיום ולדבר על ארץ ישראל. זה היה מרגש והרגשנו שהקהל שמח לשמוע. חזרנו לארץ מבסוטים ועם הכרה ומדליה. כשסבתא לאה הייתה בחיים, עד לפני ארבע שנים, כל פעם שקיבלנו פרס, או מדליה, היינו עוברים אצלה בבית והיא הייתה שמחה ואומרת שהזכיות זה הניצחון שלה על הגרמנים וגם עכשיו, אחרי מותה, חשוב לנו להזכיר אותה".
הקסם של הטבע
מהו הסוד לעבודה ביחד?
אביה: "שנינו מחוברים לטבע ולאדמה ורצינו לעבוד יחד, אבל יש בינינו גם חלוקה ברורה. רוני בשטח, גם בטיולים וגם בכרם הזיתים ואני אחראית על השיווק והמכירות של הטיולים ושל השמן. את השמן כבר קונים בעיקר און-ליין ויש גם משלוחים. בעצם, גם הילדים מעורבים ושותפים. בראש השנה, נטענו כרם נוסף עם הילדים והמשפחה המורחבת. בתקופת הקורונה, כשהילדים היו בחופש, בנינו יחד אתם את מחסן הבִּקבוק, זה לגמרי עסק משפחתי".
גם אצלכם הסנדלר הולך יחף, או ששמן הזית שימושי במטבח?
אביה: "אני מאוד אוהבת את המטבח ואם היה לי יותר זמן, הייתי מוכנה להיות בו כל היום. כמובן שכל הבישולים שלנו והבצקים ללחם ולפיצות הם רק עם שמן זית, שסגולות הבריאות שלו ידועות לכול. מאחר שאנחנו מגדלים מספר זנים ולכל זן הטעם שלו, גם במטבח, לכל שמן יש את השימושים שלו.
"שמן זית 'ארבקינה' הוא שמן זית בטעם עדין ופירותי ומתאים בעיקר לבצקים. ה'קורונייקי' הוא שמן זית בטעם מאוזן, עשבוני, חריף במידה ומתאים לתיבול ולבישולים ושמן זית 'קורטינה' הוא שמן בטעם חזק וקצת מריר, הוא מצוין לבשר. עכשיו, כשאין טיולים והפעילות ירדה, יש לי יותר זמן מטבח".
איך באמת השפיע עליכם המלחמה?
רוני: "אין ספק שהרבה דברים השתנו. למשל, בחקלאות. כל השנים, גזמתי את עצי הזית לבד, במשך חודשיים בשנה. זה היה התפקיד שלי. בעקבות המלחמה, גויסתי לכיתת כוננות ולא יכולתי ללכת בעצמי לגזום, אז נעזרתי בפועלים שיגזמו את הכרם. בנוסף, הרבה נהגי משלוחים פחדו לעלות לגולן. היינו צריכים להוריד להם את הסחורה לחצי הדרך. ענף התיירות בתרדמה מוחלטת כמעט ולא היו טיולי ג'יפים, מאז פרוץ המלחמה. בלי קשר למלחמה, השנה הייתה שנה קשה גם בענף. היה חוסר יבול, פגיעה עולמית. רואים את זה גם בעליית המחירים. ההוצאות נשארות והיבול קטן. זה לא קשור למלחמה, אבל מוסיף לתחושות הקשות".
בטיולים שלכם אתם בטח נחשפים למפגשים מעניינים. שתפו במשהו
"סיפור מרגש שמתאים גם לימים האלו: לפני כמה שנים, הגיע אלי נדיה כהן, אשתו של אלי כהן, המרגל מדמשק. לקחתי אותה לטיול בשביל שעשו, 'שביל אלי כהן'. היא מאוד התרגשה וביקשה ממני טובה – 'כשאתה לוקח תיירים, תספר על אלי שלי'. מאז, אני מספר בטיולים שלי על אלי כהן.
"אני אוהב לטייל. מרגיש זכות להראות לאנשים את הקסם של הטבע. אני פוגש אנשים מהארץ ומהעולם ונותן להם את נקודת המבט שלי על הגולן, חושף אותם לבעלי חיים, פותח להם צוהר לעולם הזית, כולל טעימות. אני מרגיש שליחות יום-יומית בעשייה שלנו. זה בעצם היה החלום שלי: לחיות בגולן ולהתחבר לטבע, לאדמה ולאנשים".
