מאות השתתפו השנה בטקס יום הזיכרון המרגש בתל סאקי, תחת הכותרת "חברים לא שוכחים חברים"
יעקב שה–לבן, יונתן
החל משעות הבוקר המוקדמות, מילאו את תל סאקי מאות אנשים, תושבי הגולן ומבקרים, שבאו לחוות יחד את העוצמות של התל ושל הטקס המיוחד בו. לאחר הפסקה של שנה, בה התקיימו טקסים מצומצמים ומקוונים, חזרו טקסי הזיכרון הכואבים ועם זאת, המאחדים והמחבקים. משנה לשנה, סיפורם המופלא של לוחמי קרב תל סאקי והערכים אותם הפגינו בלחימתם, הולך והופך להיות נחלתם של ציבורים נוספים.
עליית הסדרה המצליחה "שעת נעילה", שסיפור הקרב הוא ההשראה המרכזית שלה (כפי שהעיד רון לשם, מכותבי הסדרה) ושחלקים ממנה אף צולמו בתל, הביאה את התל לתודעה ציבורית גדולה מאי פעם. בחנוכה, בפסח וכמעט בכל יום בו לא היה סגר, גדשו את התל אלפי מבקרים מכל רחבי הארץ, שבאו לראות ולחוש את סיפור גבורת הלוחמים.
הטקס בתל סאקי מביא אתו תמיד משהו מיוחד ואולי קצת שונה בנוף. השיח הוא לא רק על הנופלים, אלא גם על החיים. על החיים שממשיכים למרות שהקרב ממשיך לפעום שם בפנים, על הכוח שבזיכרון. בארגון והובלת הטקס לוקחים חלק פעיל "ילדי תל סאקי", הדור השני ללוחמים
הטקס בתל סאקי מביא אתו תמיד משהו מיוחד ואולי קצת שונה בנוף. השיח הוא לא רק על הנופלים, אלא גם על החיים. על החיים שממשיכים למרות שהקרב ממשיך לפעום שם בפנים, על הכוח שבזיכרון. בארגון והובלת הטקס לוקחים חלק פעיל "ילדי תל סאקי", הדור השני ללוחמים, המביאים אתם מבט אחר, חיצוני אך הכי–פנימי, על הקרב ואיך הוא נחקק לנו בתודעה.
מתוך כל הרגעים המרגשים של שירים, מנגינות וזיכרונות, בחרנו לשתף אתכם במילותיה של אסנת, בתו של חיליק פינקל ז"ל, מלוחמי התל, שהלך לעולמו בטרם עת, ב-2016.
קצרה היריעה מלהודות לכל העוסקים במלאכה, אך חשוב לנו להודות להנהגת המועצה, חיים רוקח וסגנו, גל גפני, שאף לקח חלק בטקס, שרוח המפקד שלהם בדאגה לתל סאקי מחלחלת למטה. נטע קציר והמרכז הקהילתי גולן ודדי גופר ואגף התברואה, נרתמו מעל ומעבר ועל כך תודתנו.
בנות החטיבה בביה"ס "ואהבת" בקשת לא רק הגיעו לתל בערב יום הזיכרון לשיחה עם יעקב שה–לבן, אלא השקיעו אחריה בניקיון התל והוספת צבע למקום.
תושבי רמת מגשימים, היישוב שלוחמי התל הגנו עליו, סייעו בסדרנות, כוננות רפואית, צילום ועוד.
עמותת "הרעות והמורשת" מודה לכל אלה ולתושבי הגולן, שמקדישים מזמנם ומרצם, למען שימור הזיכרון והערכים של לוחמי התל ומזמינה את הציבור הרחב לבוא ולחוות בעיניים וברגליים את ערכי הרעוּת, הציונות, האחדות והאחריות למדינת ישראל.
התל פתוח בכל עת, למעט בזמן פעילויות צבאיות שונות. הודעות על כך מתפרסמות דרך תיירות גולן ובעמוד הפייסבוק Tel Saki.
"אסור לך לגעת בזה. זה נורא מסוכן!" / אסנת פינקל
אבא שלי, יחיאל פינקל ז"ל, היה לוקח אותנו לתל סאקי, מספר פעמים בשנה. בתור ילדה, היינו נוסעים לתל סאקי, בכביש המשובש וממש לקראת התל, היה מחסום נגד טנקים על הכביש – הזדמנות אחרונה להתחרט, אולי לא לפתוח שוב את הפצע הזה. היינו מאטים ותמיד ממשיכים, למרות הכול, אל התל.
הביקור בתל היה כולל עצירות והסברים על המלחמה: כאן הסורים חיכו לטנקים שלנו במארב, מכאן ראינו כמויות אדירות של טנקים סורים מקיפים אותנו ונלחמנו בכל הדרכים, גם כשהסיכויים היו קלושים. כאן הטנק נפגע ועלה באש, המדפים נסגרו ואני בפנים – איזה גיבור מי שפתח לי. ובלי טנק ובלי מים – כאן הייתה שלולית בוץ ששתינו ממנה בלילה, קצת מים והרבה בוץ. ומוביל המים התמים שעובר ממש מתחת לכביש – על הכביש ישבו הסורים ואנחנו עברנו ממש מתחתיו, בתוך הצינור, בטוחים שהסורים יחכו לנו בצד השני.
היו עצירות שכללו הסברים.
אבל היו הרבה עצירות בדרך שבהן המשפטים לא נאמרו, או נאמרו רק החלקים שאפשר לבטא.
אסנת פינקל: משפטים כמו: כאן ראיתי את ה-BTR של הצנחנים שבא לחלץ… לא היה המשך, לפחות לא במילים. אבל היה ברור שיש המשך למשפט הזה, כי עמדנו שם עוד שעה ארוכה מסתכלים עם אבא ביחד על מה שאי אפשר היה להסביר במילים…
משפטים כמו: כאן ראיתי את ה-BTR של הצנחנים שבא לחלץ… לא היה המשך, לפחות לא במילים. לא לגבי כוח החילוץ וגם לא לגבי אלו שאחריו. אבל היה ברור שיש המשך למשפט הזה, כי עמדנו שם עוד שעה ארוכה מסתכלים עם אבא ביחד על מה שאי אפשר היה להסביר במילים…
למתבונן מבחוץ, הנסיעה לתל סאקי אולי נראתה כטיול משפחתי, לפחות מבחינת כמות המים. היינו לוקחים עשרות בקבוקי מים שהוכנו מראש, תכנון של זמני היציאה בשעות מדויקות ומוקדמות מאוד (ארבע, חמש), אבל זה ממש לא היה טיול משפחתי.
באחת הפעמים, הייתי בת שמונה ומצאתי פה בתל קליע קטן על הרצפה. אבא קפץ בלחץ נוראי – תני את זה מיד, זה מסוכן, זה אבק שריפה, אסור לך לגעת בזה. הייתי קטנה, אבל אז הבנתי: זה לא טיול משפחתי כאן, זה משהו אחר ואסור לגעת פה בהרבה דברים, צריך להיזהר כי התל הזה מכסה מתחתיו הרבה שלא נאמר.
והיינו כאן לבד, שנה אחר שנה. באים לתל השומם, התבגרנו והתל לא השתנה.
אבא היה אומר: אף אחד אפילו לא עוצר פה, אפילו כדי לראות את הנוף. טוב, זה לא שכבשנו את הכותל, את הקרב הזה אף אחד לא זוכר…
ומה שקרה כאן בתל הוא בעיניי פשוט נס – פתאום הקרב נחקר שוב, נכתב ספר ועוד ספר ועוד אחד, התקיים מסדר בלטרון, יש שיר וסדרת טלוויזיה שכולם כולם רואים. מי יכול היה להאמין.
פקקים בדרך לתל סאקי, כל פוסט כזה מרגש מחדש ולא מובן מאליו. לא רק שעוצרים פה בדרך, אלא מגיעים במיוחד, כדי ללמוד וכדי לשמוע.
אבל הנס הגדול ביותר הוא הקבוצה המדהימה של האנשים פה, הלוחמים, שבעיניי הם גיבורים בשלושה ממדים:
1. גיבורים, שנלחמו באומץ שקשה להבין והצליחו במשימה בלתי אפשרית שקיבלו כנגד כל הסיכויים.
2. גיבורים, שהצליחו להתעלות מעל כל החילות והגדודים, לעשות את ההנצחה האנושית ביותר שקיימת – הנצחה של הלוחמים כולם, כפי שהיו יחד בקרב, כך נמצאים כאן יחד כולם, בלי מאבקים של כומתות וגדודים. אחוות לוחמים אמתית.
3. גיבורים בדרך שבחרו – דרך של עשייה חיובית לאורך שנים, תמיד לבחור בטוב, בלי להיגרר למאבקי כוחות, לחפש איך אפשר לסייע ולא לענות לרע ברע. זה נשמע פשוט, אבל זו דרך מאתגרת מאד וזו גדולה אמתית.
אבא שלי, לצערי, לא אתנו, אבל הוא זכה לראות בחייו איך תל סאקי הופך למה שהוא היום, איך הסיפור, שחשב שייעלם ברוחות החזקות של הרמה, נשאר פה והופך לחלק מהתודעה הקולקטיבית. וחשוב מזה, הוא זכה, ואנחנו זכינו, להיות חלק מהקבוצה המדהימה הזו, ששליחות היא מילה קטנה לתיאור העשייה שלה.
תודה רבה לכם.
