דף הבית » תמונה » ימים של הפגזות בהתשה הראשונה

ימים של הפגזות בהתשה הראשונה

עד אמצע 1969, ידענו רק על קשיי מזג האוויר ברמת הגולן ואז נפתחו "ארובות השמים" בממטרי פגזים מסוריה

המציאות החדשה חייבה שינויים, כולל העברת הילדים מבתי הילדים ללינה במקלטים. ב-1969, החלה תקופת התשה בצפון והחלו הפגזות הסורים על הקיבוץ, שעדיין היה ממוקם בשכונה בקוניטרה. בדרך כלל, קדמו להפגזות התרעות מודיעיניות. לפעמים, שעה לפני ההפגזה, או אפילו יום-יומיים לפניה (הרבה יותר זמן מ-15 השניות ופחות ממה שיש לתושבי עוטף עזה של שנות האלפיים) וצה"ל הודיע לחברי הקיבוץ מאיזו שעה לשהות במקלטים. בדרך כלל, ההפגזה ארכה חצי שעה לכל היותר ואחר כך, בצפירת ההרגעה, יצאו כולם מהמקלטים.

ליאורה: "כאשר התחילו ליפול קטיושות בקריית שמונה, לא הבנתי איך הם חיים שם. במרום גולן, מעולם לא קרה שהייתה הפגזה ללא התרעה זמן רב מראש. אומנם לפעמים היה צורך לשבת שעתיים-שלוש ולחכות בסבלנות להפגזה וגם קרה שהיו התרעות שווא. אבל לכל הפגזה קדמה התרעה. היה מספיק זמן להצטייד ואפילו לקחת מה שנחוץ כדי להמשיך לעבוד בהנהלת החשבונות".

ברוב התקריות, הצד הישראלי הוא שחימם את הגבול, מתוך שכרון כוח. בצה"ל ידעו להעריך את משך הזמן מההתגרות ועד לתגובה הסורית וחברי מרום גולן הוזהרו לפני הירידה למקלטים.

בתקופה שבין הגעתם לגולן ועד 1969, החלו במוסדות המדינה ובקיבוץ בתכנון יישוב הקבע ששמו הוסב מ"גולן" ל"מרום גולן".

ההפגזות שינו דפוסי חיים והוחלט שהילדים יישנו במקלטים שהותאמו לצרכיהם באופן קבוע. חברי הקיבוץ שעבדו בשדות, היו חשופים לתצפיות של הסורים, שמדי פעם ירו לעברם.

באחד הימים, לפני המעבר לנקודת הקבע, נקלענו אני, יהב וגלית להפגזה תוך נסיעה ברכב ומיהרנו למקום המחבוא הכי קרוב – מעביר מים בכביש – שם נשארנו כשעתיים עד שוך ההפגזה.

בפעם אחרת, ביום הכיפורים, עבדתי בשדה הפלחה הדרומי ליד נחל גולן והמחנה הצבאי אל על. הסורים הפגיזו את השדה והצבא הוציא טנק כדי לחלץ אותי מהשדה.

מפקד הטנק היה יהודי דתי לבוש בטלית, שנתלש מהתפילה למשימת החילוץ. עד היום, אני זוכר בצער את המשפט: "למה עשית לי את זה?"

כאשר אימא הרתה בפעם השלישית, התבקשתי למלא את תפקיד המא"ז (מפקד האזור) של הקיבוץ בזמני חירום. אימא שלמדה כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת בר אילן, שהתה יומיים בשבוע במרכז ולנה אצל הוריה. בימים האלה, אני טיפלתי ביהב ובגלית, ואז החלה תקופת הפגזות חדשה.

למקלט – בגטקעס

יום אחד, ב-1972, קיבלתי הודעה ממפקד הגמ"ר להגיע בדחיפות לבסיס נפח. שם הודיעו לי שאנחנו חייבים להתפנות מהקיבוץ. הסורים עומדים להפגיז בעוד יומיים וזו תהיה הפגזה ארוכה וקשה. חזרתי והעברתי את תוכן ההודעה למזכירות, שהתקבלה בהתנגדות.

הנושא עלה לדיון באסיפת החברים. בסופו של דבר, הוחלט שלא להתפנות, תוך הבהרה של הגורמים הצבאיים שההישארות היא על אחריותם של חברי הקיבוץ. עליי הוטל להודיע על כך למפקד וגם לאימא שהייתה באותו יום בתל אביב. הודעתי למזכירות שאינני מוכן לסכן את יהב וגלית וגם לדרוש מאימא לחזור לקיבוץ ולשהות בו בעת ההפגזה. להפתעתי, קיבלו החברים בקיבוץ את החלטתי בהבנה ונסעתי עם הילדים לתל אביב, שם נשארתי אתם ועם אימא במשך היומיים. כך נגמר תפקידי כמא"ז! ולא חוּדש.

החל מ-1969 ועד אפריל 1974, אחרי סיום מלחמת יום כיפור וההתשה, ישנו ילדי מרום הגולן במקלטים. לאחר שהקיבוץ עבר למקומו הנוכחי, חוברו כל שלושה בתים למקלט ולכל בית ילדים היה מקלט צמוד ושרוול בטון שהוביל אליו ישירות. האיום על הקיבוץ בשלב זה היה בהפגזות בלבד, ולא הוקמה גדר מערכת.

ליאורה: "נחקקה בי תמונה של שמשון שלוקח על הידיים את הילה ואת גלית, לבוש רק בגטקעס ורץ אתן למקלט, בזמן האזעקה, ב-14:00 בצהריים, כי לפעמים בשבתות, הילדים ישנו אצלנו בצהריים. המרחק למקלט היה רק כמה עשרות מטרים, אבל שתי הדקות האלה בדרך לשם היו מפחידות.

גם סבתא לאה'קה, נקלעה למצב דומה, באחת הפעמים, עם גלית והילה!"

בתקופת התשה, שהחלה בפועל כבר ב-1968 ונמשכה עד להסכם ההפרדה לאחר מלחמת יום כיפור במאי 1974, לא מעט יישובים הופגזו ו/או סבלו מאירועי פח"ע.

מרום גולן שאוים וגם ספג לא מעט – שבע חתונות שכמעט התבטלו בקיבוץ גולן בקוניטרה סמוך להפגזות.

נפילתו בהפגזה של מיכה פיכמן ז"ל.

עליית קובי ז"ל בקומביין ממוגן על מוקש בשדות מרום גולן, בדרום הרמה קובי לא נפגע באירוע, אך נהרג במלחמה, שנה יותר מאוחר.

במבוא חמה, נהרג מרכז הפלחה שעלה על מוקש בשדה.

ברמת מגשימים, עלה קומביין על מוקש ומפעילו ניצל.

בזוקה מאולתרת נורתה על אורי מאיר, מרמת מגשימים.

בתשעה באב, תש"ל (1970), עלה ג'יפ של רמת מגשימים על מוקש ומרכז המשק ועוד חבר ושלוש בנות נהרגו.

ב-1974, נהרגה אסי בן-דוד בהפגזה על רמת מגשימים ועוד…