נהג שתקע שיירת מכוניות, ואני בתוכה, הרס לי בוקר של פגישה חשובה. ראה בדיוק עד קצה אפו ולא מעבר לו. אחרי הפגישה, אוטו של ברסלבים השמיע את "מצווה גדולה להיות בשמחה" וסימן לי את ראש חודש אדר

השבוע, בדרכי לפגישה, רכב חסם לי את המעבר. האיש חיכה שמישהו שתפס לו את החנייה יצא ועד שהחנייה שלו לא מתפנה, הוא לא זז וחוסם את התנועה. כמה אנשים שהיו בשיירה יצאו מהרכב לבדוק למה הוא לא נוסע וניסו לשדל אותו לשחרר את המעבר, אבל זה לא עזר. שיירת מכוניות צופרת והאיש לא זז.

אחרי כמעט עשרים דקות, רגע לפני שפקעה סבלנותי, סוף סוף הגיע בעל הרכב שתפס את החנייה. הוא יצא, האיש נכנס לחנייה שלו ובא לציון גואל. בעצם, כמעט בא… כי אני כבר איחרתי לפגישה, שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן והייתי ממש מרוגזת שיש אנשים שאף אחד לא מעניין אותם. שאלתי את עצמי מאיפה זה מגיע, שאנשים מתנהגים ככה? האם זה לא טבעי שאנשים צריכים לחשוב גם על אחרים? כאילו, הבן אדם עמד ולא הזיז לו ששיירה של אנשים תקועה מאחוריו, צופרת ומחכה שיפנה את הדרך…

מצאתי את עצמי עם עוד כמה אנשים עומדת שם לכמה דקות, נטענת באנרגיות השמחה שלהם וחושבת על מה שבזבזתי בלכעוס על האיש מהחנייה ונזכרת בעובדה שראש חודש אדר עכשיו ואני רוצה להיות שמחה

לפחות מצאתי חנייה מהר והודיתי על מזלי הטוב, כי אחרי ההמתנה הזאת, גם לחפש חנייה – הייתי משתגעת. חניתי, שמתי קצת אודם, נכנסתי לפגישה וסיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על האיש החוצפן. אחרי כוס מים וכמה נשימות, קצת נרגעתי. כשיצאתי מהפגישה, היה בחוץ רכב של ברסלבים, שרקדו ושרו לצלילי הרמקולים בפול–ווליום – "מצווה גדולה להיות בשמחה". מצאתי את עצמי עם עוד כמה אנשים עומדת שם לכמה דקות, נטענת באנרגיות השמחה שלהם וחושבת על מה שבזבזתי בלכעוס על האיש מהחנייה ונזכרת בעובדה שראש חודש אדר עכשיו ואני רוצה להיות שמחה.

יותר שמחה ויותר אהבת אחים

כשהייתי כבר רגועה לגמרי, ניסיתי להבין את האיש מהבוקר, שאולי הוא עצמו כעס על שחנו במקום שלו ולא שם לב בכלל למה שקורה מסביב. הוא היה טרוד בעובדה שלקחו לו את החנייה. לפעמים, אנחנו כל כך עסוקים ביום–יום שלנו, מוטרדים מכל מיני עניינים ולא תמיד שמים לב שאנחנו חוסמים למישהו את הדרך. לפעמים, אנחנו גם שמים לעצמנו מכשול, בלי לשים לב.

כשנכנסתי שוב לאוטו, בדיוק התחילו החדשות. בחיי שלא הייתה שם אפילו ידיעה אחת טובה, אז כיביתי מיד את הרדיו. לא רציתי לשמוע. רציתי חדשות טובות. לאחרונה, כולנו מרגישים ושומעים על הפילוג והפירוד בעם, רואים את המשברים הפוליטיים, הפגנות, שביתות, לשון הרע, צרות עין, חוסר פרגון. נכון שכשיש איזה מקרה שצריך כתף, הרבה אנשים נרתמים וזה מרגש ומחמם את הלב, אבל כחברה, בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים וחרדים, חסרה לנו קצת יותר אהבת אחים וסבלנות.

אולי בכלל רעידות האדמה של הזמן האחרון מסמנות לנו שהאדמה רועדת, שצריך להתעורר ולאהוב יותר, להיות סובלניים, לא להפריע ולפגוע, להקשיב, לפתוח את הלב אחד לשני, גם כשהדעות שלנו מנוגדות. הברסלבים, שחיכו לי בחוץ, גם הם היו סימן עבורי, תזכורת לראש חודש אדר, להחלטה שלי שאני חיה את חיי בשמחה, גם אם לא הכול פשוט.

תוך כדי כל זה, הדהד בראשי משפט של הבעל שם טוב: " עצבות נועלת שערי שמים, תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר חומות". כששרויים בשמחה אמתית החיים נראים הרבה יותר טובים. אם הבחור מהחנייה בבוקר היה שרוי בשמחה, היה יותר קל לו לשחרר את המעבר וגם אנחנו היינו פחות כועסים.

אין ספק שאנחנו חייבים להיות ביותר שמחה ובהרבה יותר אהבת אחים.

חודש אדר שמח!