איראן, שלום עם סעודיה ומהפכה בתשתיות בפריפריה. אלה שלושת העוגנים שהעמיד נתניהו בהצגת ממשלתו. הרפורמה המשפטית נעדרה משם, אבל הפילוג בעם שהיא זורעת מדרדרת את החוסן והלכידות הלאומיים, להם אנו זקוקים כל כך במאבק עם הגרעין האיראני
פשרה בנושא מערכת המשפט היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. בהצגת ממשלתו, הציג נתניהו את שלוש המגמות המרכזיות שלה. הוא לא הזכיר את המהפכה המשטרית. הוא דיבר על הסרת האיום האיראני, שלום עם סעודיה ומהפכה בתשתיות בפריפריה. איך הוא רוצה להוביל מאבק בגרעין האיראני, שאולי יחייב אותנו לפעולה צבאית שעלולה להידרדר למלחמה, עם חברה מרוסקת, משוסעת ומפולגת?
אנו עדיין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. החברה הישראלית עוד בהתהוות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררותהּ.
הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.
הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.
מבחן לפיד
אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה, ובראשם לפיד, יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס, אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק בהידברות עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד, על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזהו בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.
אולי האזהרות המקצועיות של נגיד בנק ישראל וקודמיו, מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה, יגרמו לממשלה לחשיבה מחדש. יש מקום להידברות בהובלת נשיא המדינה ובהשתתפות ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת, ראש האופוזיציה ושר המשפטים
ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך, חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש. אולי האזהרות המקצועיות של נגיד בנק ישראל וקודמיו, מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה, כמו פגיעה בדרוג האשראי של ישראל, יגרמו לממשלה לחשיבה מחדש.
יש מקום להידברות בהובלת נשיא המדינה ובהשתתפות ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת, ראש האופוזיציה ושר המשפטים.
להלן הצעותיי לרפורמה קונסטרוקטיבית.
גידור
בסיס הרפורמה המשפטית הראויה צריך להיות חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון.
ביקורת שיפוטית על החקיקה חייבת להישאר, כפי שהיא קיימת בכל מדינה דמוקרטית, אך יש לגדר אותה. ביקורת יכולה להיות רק במקרים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט, או כאשר החוק סותר בעליל חוק יסוד. אין מקום לביקורת על חקיקה הנוגעת לסוגיות מדיניות וחברתיות ולענייני דת ומדינה. אלה נושאים לדיון ציבורי ופוליטי וכל עוד אין פגיעה בזכויות הנ"ל, אל לבית המשפט להתערב. כמובן שיישאר תחום אפור – מה פירוש "בעליל" והאם באמת החוק פוגע בזכויות מוקנות, אך הגדרות ברורות כאלו בחוק יגדרו ויצמצמו את המחלוקת.
פסילת חוק בידי בג"ץ יחייב רוב מיוחד של 2/3 מהשופטים, בהרכב של תשעה שופטים לפחות. פסילת חוק יסוד תהיה רק במקרה של פגיעה קיצונית בזכויות, בהרכב של כל 15 השופטים וברוב של 3/4 מהם.
הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק, ברוב של 75 ח"כים. אפשר להתווכח על המספר, אך לבטח לא פחות מ-70 ח"כים.
ביקורת שיפוטית על החקיקה חייבת להישאר, כפי שהיא קיימת בכל מדינה דמוקרטית, אך יש לגדר אותה. ביקורת יכולה להיות רק במקרים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט, או כאשר החוק סותר בעליל חוק יסוד. אין מקום לביקורת על חקיקה הנוגעת לסוגיות מדיניות וחברתיות ולענייני דת ומדינה
ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת היא בסיס הדמוקרטיה. אין אף דמוקרטיה שאין בה ביקורת כזו. אין ביקורת שיפוטית ללא עילת הסבירות. אך יש לגדר את עילת הסבירות – לפגיעה בזכויות האדם והאזרח, או לפגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין. אין להשתמש בעילת הסבירות לביקורת על מדיניותה של הממשלה ועל החלטותיה המדיניות בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה וכד'.
יש לשמר את עצמאותם של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולא להפוך אותם למשרות אמון. חובתם של היועמ"שים היא להבטיח שפעולות המשרדים ייעשו על פי חוק. אולם גם כאן יש מקום לשינוי. המדינה סובלת ממישפוט–יתר ולא אחת יועמ"שים מקשים באמת ובתמים על פעילות הממשלה. יש לצמצם את האקטיביזם המשפטי של יועמ"שים ולהגיע להסכמות על דרך פעולה שתאפשר לממשלה ולשריה לממש את מדיניותם ולסייע להם בכך, בגבולות החוק. יש להגדיר את הדרך לפטר יועמ"שים התוקעים מקלות בגלגלים.
המטרה היא שהאדם שתפקידו להיות המצביא של המלחמה בשחיתות הממשלתית לא יהיה היועץ של הממשלה, המתחכך עם רה"מ והשרים באופן שוטף. אף יועמ"ש אינו מלאך ואין ספק שהנחישות שלהם במלחמה בשחיתות נפגעת בשל אותו חיכוך. לכן, התובע הכללי ייבחר בידי גוף בלתי תלוי, ולא בידי הממשלה
יש לפצל את תפקיד היועמ"ש לממשלה ולהוציא ממנו את האחריות על התביעה. אולם יש לעשות זאת מסיבה הפוכה לזו שאליה חותר שר המשפטים. המטרה היא שהאדם שתפקידו להיות המצביא של המלחמה בשחיתות הממשלתית לא יהיה היועץ של הממשלה, המתחכך עם רה"מ והשרים באופן שוטף. אף יועמ"ש אינו מלאך ואין ספק שהנחישות שלהם במלחמה בשחיתות נפגעת בשל אותו חיכוך. לכן, בניגוד לרעיונותיו של השר לוין, התובע הכללי ייבחר בידי גוף בלתי תלוי, ולא בידי הממשלה. לכל היותר, שר המשפטים יהיה חבר בוועדת האיתור.
בבחירת השופטים – אין פשרה
בנושא אחד אין מקום לשום פשרה – בחירת השופטים. העברת בחירת השופטים לידי הממשלה, למעשה, כאשר אין להחלטותיה בנדון שום איזונים ובלמים, פירושה אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה לרשות המבצעת. מהלך כזה הוא מסוכן ביותר ומהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית.
בנושא הזה, כבר נעשתה הרפורמה שיצרה את המציאות הנוכחית, הטובה ביותר. את הרפורמה הוביל גדעון סער, ב-2008, ולפיה בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת תמיכה של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה למינוי שופטים. כך, חייבת להיות הידברות והסכמות בין השופטים והפוליטיקאים, מה שיבטיח גיוון של הרכב בית המשפט.
אכן, מאז השינוי הזה, הרכב בית המשפט העליון השתנה מאוד. רמת בית המשפט העליון בישראל הייתה תמיד יוצאת דופן במצוינות שלה ועוררה השראה למערכות המשפט בכל העולם. אך במהלך השנים נוצר חוסר איזון בהרכבה, שרובו היה שופטים אקטיביסטים. מאז השינוי באופן הבחירה, רוב השופטים שמונו הם שמרנים.
כפי שראינו בבג"ץ דרעי, גם השופטים השמרנים מחויבים לחוק, לצדק ולטוהר המידות ואינם עושי דברו של השלטון, הקופצים דום לגחמותיו ולהחלטות מושחתות. התגובה הפרועה של הממשלה להחלטה המובנת מאליה של בג"ץ, מעידה שהם אינם רוצים שופטים שמרנים, אלא עושי דברם. אם איננו רוצים להידרדר למינוי חברי מרכז וקבלני קולות לשופטים, יש לסכל את רעיון העוועים של השתלטות הממשלה על בית המשפט, באמצעות מינוי השופטים.
