הסדרה "שעת נעילה" מעמתת  כבר בפרק הראשון את "ישראל הראשונה" מול  "ישראל השנייה". אך ברגע שנורה הפגז הראשון, הכול זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. זה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא, לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", על קרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום הכיפורים, הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר – שעכשיו, תורם לשאת את המדינה על שכמם. באופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל, בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער שצפה בסדרה "שעת נעילה" תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה?

כאשר צפיתי בסדרה, השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. כמובן, שאלת המוטיבציה של הנער הצופה בסדרה היא ביטוי לשאלה הגדולה יותר – מהו המסר של הסדרה?

הסדרה היטיבה להציג את מוראות המלחמה הקשה הזו, הקשה ביותר מכל המלחמות מאז מלחמת השחרור. אך מה הייתה המגמה האידאולוגית של יוצריה?

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בריאיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום".

וואלה?! מה אתה אומר? לפעמים, בלתי נתפס עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם…

מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה הנה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בין מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום

וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה הנה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של מהלך מדיני שנבע מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בין מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם רק נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף, נשכנע אותם שכדאי לעשות שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון, שאנו נמצאים בעיצומו, בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הגבורה העילאית

היו מגמות פוליטיות בולטות בסדרה. למשל, דחיפת השסע העדתי אל תוך המלחמה, אל תוך הקרבות, דווקא באמצעות הייצוג הקיצוני של "הפנתרים השחורים". היה שם מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין, המצפניסט, כמייצג מגמה באותה תקופה. אך "מצפן", ארגון רדיקלי אנטי–ישראלי, שבמלחמת יום הכיפורים תמך בפלישה הסורית והמצרית, מנה בסך הכול כמה מאות איש ואף הוא התפצל לרסיסים כאמבה והתוצר הבולט שלו היה ארגון הריגול והחבלה של אודי אדיב. איזו מגמה הוא מייצג? לאורך הסדרה, קשה היה שלא להבחין במגמות הללו מחלחלות בכל פרק. עובדה זו עוררה ביקורת על הסדרה ואף להחרמתה.

אולם המגמות הללו היו בטלות בשישים בתמונה הגדולה של הסדרה. איני יודע האם ועד כמה המגמה המרכזית של היוצרים הייתה לדחוף אותם מסרים, אך המסר הגדול היה הפוך. בסופו של דבר, הסדרה האירה באור יקרות את ערכי הגבורה העילאית, אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הדבקות במשימה, הנחישות, הסולידריות הלאומית והחברתית, אחוות הלוחמים והרֵעות. הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל הם שעמדו לנו בשעת המבחן הקשה ביותר. המראות הללו, שהיו לוז הסדרה, מרגשים ומרוממי נפש.

כבר בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם: הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכול זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. זה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה. איני יודע מהו המסר המרכזי שהיוצרים רצו להעביר, אבל המסר שאני ראיתי הוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם – בשעת הקרב, כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת.

כולם עלו לטנקים

אחד השיאים של הסדרה היה נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות. בנאום, הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. כולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט, שבא לקחת אותו מהמלחמה. זהו המסר האמתי של הסרט,  גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון ושהם מגִנים על תל אביב וירושלים. הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כול מגן על המדינה

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון ושהם מגִנים על תל אביב וירושלים. הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כול מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית.

הסדרה הציגה את החיילים והמפקדים הזוטרים, שחשו שקיום המדינה מוטל על כתפיהם,

השליכו את נפשם מנגד והצילו את המדינה. הסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הסדרה, הוא אכן סיפורה של מלחמת יום הכיפור, שלמרות תנאי הפתיחה האיומים והנוראים, הסתיימה בניצחון ישראלי, כשצה"ל ניצב בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר ומדינות ערב לא שבו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת.

אם לחזור לשאלת הפתיחה – איך תשפיע הסדרה על הנער שצפה בה; איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

מקטל לפריחה

הסדרה עוסקת בקרבות בגולן, צולמה בגולן והיא מביאה אנשים רבים לבקר באתרי הגבורה בגולן. אסיים את המאמר בהתייחסות לסדרה מזווית גולנית.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". גוטמן נהג לתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם, לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה, הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ, בזמן המאבק על הגולן, בשנות ה-90'. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה.

כפי שראינו בסדרה, הלוחמים על הגנת הגולן הבינו היטב את משמעות הלחימה בכל מחיר על הגולן. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה. בכוח זה, לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים.

מרבית הסדרה צולמה כאן, בגולן. חלק מסצנות הקרב צולמו ממש על סף ביתי, בין השיפון ליוסיפון. כאן, בגולן, אכן התנהלו הקרבות הקשים הללו.

למראה הנופים הללו, המחשבות שחלפו בראשי היו שאין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.